"אם את לא צריכה משהו, תהרסי!" מהדהד הקול הקטן והצווחני בראשי. נהדר, חשבתי, זה בדיוק מה שאני צריכה עכשיו. הרסתי את המוכנית של אמא, ועכשיו גם את המכונית של אבא. המשפט הזה נכתב עלי. בול.

איזה מוכשר בנאדם צריך להיות בשביל להרוס שתי מכוניות בשלושה ימים? זה הישג כל כך מרשים שלפי דעתי צריך לקבל עליו מדליה באולפמיאדה. אם עדין לא שמעתם איך לי זה קרה וגם אתם רוצים לקבל מדליה בלונדון אלפים ושתים עשרה אז קראו ולמדו:

ביום ראשון נסעתי לי שמחת לבב לחדרה, בירת אתיופיי ישראל, למוקד סלקום, להתקין דיבורית. הייתי כל כך מאושרת שהגעתי לשם בלי בעיה ולא הסתבכתי בדרך אז נכנסתי ליד המוקד וחניתי. לא יכלתי להיכנס כי המתקין מתחיל בשתים, ושהגעתי היה רק עשרים לשתים. לא נורא חשבתי לעצמי, נמתין כמה דקות, מה כבר יכול לקרות. חמש דקות לפני שהבחורצ'יק החביב הגיע ראיתי במראת הצד שעוד אוטו חונה אז אמרתי לעצמי שזה הוויק אפ קול שלי לגשת גם, אז הסתובבתי מהחניה ונעמדתי מול הכניסה, הבחורצ'יק החביב הגיע ומיד ניגש אלי והתחיל לעבוד, אז הגיעה הגברת מהאוטו השני ודיווחה בישראליות אופינית "אבל סליחה, אני הייתי קודם". רציתי לצווח עליה שאיך היא מעיזה לדבר ככה כי אני הייתי כל כך הרבה לפניה והיא פשוט לא ראתה, אבל לפני בכלל שהספקתי נחלץ הבחורצ'יק לעזרתי וטען "היא מוזמנת". תוך פחות מעשרים דקות הוא סיים ולי הייתה דיבורית בלוטות' כוסית על באוטו ליד ההילוכים. באותם רגעים הייתי אפילו עוד יותר שמחת לבב, שהחלטתי לעצור בקניון לפנק את עצמי בכמה ג'ינסיים שבטוח לא יזיקו לי. הלכתי, חניתי, קניתי, שילמתי, חזרתי, נסעתי. איזה כיף, צעק לי הלב שלי, גם יש לך דיבורית וגם עשית מלא קניות, יכול להיות יותר טוב? מסתבר שיכול להיות מאוד רע, כי כשנסעתי הביתה ליד צומת מחנה 80 היה המון מכוניות משום מה, התנועה זזה לאט אז מיד האטתי גם. הרי זה מה שצריך לעשות לא? כנראה שלא, אם תשאלו את מוחמד, שנתקע בי מאחורה עם המשאית שלו קצת אחרי הצומת. הוא החליט מאיזשהי סיבה שאני אשמה, וששאלתי למה, כי לי תמיד אמרו שמי שנתקע מאחורה הוא האשם, הוא צווח עלי שאני אשמה, בגלל שעצרתי. אם הייתי ילדה בכיתה ה' כמו אחותי בטח הייתי נעלבת ומתחילה לבכות, כי בכל זאת זה קצת מלחיץ שערבי שמוקף בעוד כמה צועק עליך, אבל בגלל שאני גם לא בכיתה ה', וגם סופר חכמה, לא עניתי, ובלב ייחלתי שהלוואי והוא יקפוץ לכביש ומכונית תדרוס אותו, אם זה היה קורה, הוא כמובן לא יהיה אשם, זאת תיהיה המכונית, הרי היא בכלל לא הייתה צריכה לנסוע שם.

כמו כל בחורה לעיניין ישר התקשרתי לאבא שלי, והוא כמו כל אבא לעיניין לא ענה. אז התקשרתי לאמא, שמיד התקשרה לאיש מהחברה שלה שאחראיי על המכוניות והוא התקשר אלי. הוא היה נורא נחמד ועזר לי בטלפון עם הפרטים שצריך למלא, כי לא ידעתי איך עושים את זה, בכל זאת, תאונה ראשונה מאז שאני על הכביש, ועוד לבד עם עצמי. אבא שלי אז הואיל בטובו וחזר אלי, והרגיע אותי ואמר שאני לא אשמה ושאני בסדר ורק לא להילחץ ולחזור הביתה בשלום. דמיינתי שלום, אבל מיד חזרתי למצאיות והבנתי ששלום לא יכול לצאת מהתקרית הזאת. מה שכן, בהחלט נרגעתי ולא נלחצתי, והייתי כל כך גבר לעיינין. אח"כ נסעתי הביתה, כשהדלת של הבגז' לא נסגרת, והשארתי מאחור את המשאית המסריחה של הערבים. אבא דיווח לי שכשהוא חזר הביתה, בערך שעה וחצי אחרי התאונה, הוא זיהה אותם עדין עומדים שם ומחכים לגרר. מגיע להם, שילמדו לשמור מרחק.

אם אמרתי מקודם שאני מוכשרת, שכחתי ודאי לציין כמה שאני גם אישה טובה. אנשים טובים הולכים ומתנדבים בעמותות שאורזות קרטוני אוכל לנזקקים לחג, אני הלכתי ועשיתי זאת. כמה נחמד מצידי. נסעתי ביום שלישי בשעות הערב, שוב לבירת אתיופי ישראל חדרה, לעזור לארוז את הקרטונים הנ"ל. נסעתי, עזרתי, ארזתי, והופ, נהייתי רעבה. מה עושים התלבטתי עם עצמי, כמובן שנוסעים לאכול החלטתי נחרצות. ובטח ובטח שנוסעים לאכול במסעדה שאני לא אגיד את שמה אבל כן אספר שהסמל שלה הוא שלוש פעמים האות השניה של האלףבית האנגלי והיא מוכרת בעיקר בזכות ההמבורגרים הנהדרים שלה. נסענו בכיף אני, עמית וע' השני, תיקתקנו מהר את האכול, כי כבר היה מאוחר ועדין מחר בצפר. אני הזמנתי המבורגר מעלף, ע' שניצל ועמית הגרועה רק צ'יפס, ע' טען שאין סיכוי שאני אסיים הכל, אבל כנראה שהוא לא מכיר אותי. כי לא רק שסיימתי, אלא אכלתי את זה יחד עם הצ'יפס של עמית. אומנם בחורה, אבל גם גבר כשצריך. שילמתי עליהם כי הטיפשים לא הביאו כסף, והתחחפפנו משם.  הלכנו לכיוון האוטו ודיברנו על משהו שאני לא זוכרת וכשהגענו לאוטו נכנסתי למושב שלי כשעמית עדין לא נכנסה ואז שמעתי אותה אומרת "שני, החלון שבור". הסתכלתי מיד לראות על מה היא מדברת כי הרי לא יכול להיות שהאוטו המסוקס של אבא שלי יהיה פגום, ואכן, החלון היה מנופץ כמו שבחיים לא ראיתי משהו מנופץ. חשבתי שעולמי חרב עלי. למען האמת, הייתי יותר לחוצה מהחלון השבור מאשר מהתאונה עם המשאית יומים קודם. התקשרתי מהר לאבא שלי ששוב לא ענה ואמא שלי ענתה במקומו וטענה שהוא כבר ישן אך כמובן שכשהוא שמע שהבת האהובה שלו במצוקה תחבורתית הוא מיד קפץ לטלפון ולא עשה שום דבר מאשר להרגיע אותי ולהגיד לי שזאת לא אשמתי כשטענתי נחרצות שאני מצטערת. לאט לאט התחלתי לעקל שזה מה שנקרא פריצה לאוטו. אח"כ בבית אבא שלי גם הסביר לי איך בדיוק עושים את זה (לחשוד?) ושהוא בסה"כ צריך ללכת למשטרה להגיש תלונה אבל שבגדול אין בעיה כי גם זה אוטו חברה והכל כלול בביטוח של הליסינג אז אין מה לדאוג. את החוויות שלו מתחנת משטרה שכללו פגישה עם שוטרת שהיא במקרה גם אמא של אחים מהכיתה של אחותי שבכיתה ה' אני אחסוך לכם, אבל אני גם אגיד לכם שלצער הפורצים, הם לא לקחו כלום, וזה קצת עודד אותי, לא כי לא הפסדתי איזה משהו והכל במקום, אלא כעיקרון, שהם פרצו ולא היה להם מה לקחת. מגיע להם, שילמדו לא לפרוץ למכוניות.