אני שונאת את המורה ללשון

שהכשילה אותי במבחן הראשון

אני שונאת את המורה ללשון

שהכשילה אותי, גם במבחן השני.

על שני המבחנים היא העירה כלום

ובכל זאת הציון היה עגום

כשכבר עשתה טובה אמרה שהתוכן לא טוב וגם לא המבנה

אבל לא שכחה להגיד שלה- זה הרי כבר לא משנה

כשלכולם היא פיזרה 'אני גאה'

לי היא רק אמרה 'תפנימי עד המבחן הבא'

ואז היא ישבה על הכיסא

כיאלו הכל טוב ויפה

אבל בלב אני יודעת מה היא חשבה

שאני עוד אחת כמו כולם, טיפשה

המורה ללשון יכולה ללכת להזדיין

וגם אם אין לה עם מי, שלא תתבכיין.

מצידי היא סתם עוד אחת, כמו כל המורות 

שנזכור תמיד בתור הרעות.

מורה יקרה רק כדאי שתדעי

שלכתוב אני יודעת, אז אל תדאגי

את הבגרות אעבור ועם ציון מעל 80

הבעיה היא לא אצלי אלא אצלך,

זאת את שלא יודעת לבדוק מבחנים.

ואם גם ציונכם נפגע

אז אל חשש ואל דאגה,

כי אפשר לאחל למורה היקרה

שתמות, עד יום ראשון הבא.

הנסיעה הייתה דווקא דיי טובה, חשבתי לעצמי. המסיבה הייתה מדהימה, לא שתיתי אפילו קצת כי ידעתי שאני צריכה לנהוג אח"כ, וכשאני נוהגת אני אף פעם לא שותה. כשהיינו כבר ממש קרובים לבית מישהו עקף בנתיב הנגדי. הוא לא הספיק לחזור, או שזאת אני שלא הספקתי לעצור אבל היו אורות נורא חזקים והרגשתי שכמה שאני מזיזה את ההגה הרכב בכלל לא על הכביש.

אח"כ פתחתי את העיינים ותיארתי לעצמי שבטח המכונית הפוכה כי שמתי לב שמשום מה אני מאוד קרובה לרצפת הכביש השחורה מה שלא ממש הגיוני. התחלתי לקרוא ליותם אבל הוא לא ענה לי. אפילו להזיז את הראש לא יכלתי כי הכל נורא כאב והחגורה לחצה. המשכתי לקרוא לו והוא לא ענה. הזזתי מעט את הראש וניסיתי עם היד לממש אותו אבל לא הצלחתי. היו צעקות גם בחוץ. נדמה לי ששמעתי שני גברים ואישה, או גבר אחד ואישה והם כולם היו בהיסטריה. אחד צעק על השני שצעק על השלישי שצעק שלא יצעקו עליו. היו ריחות מוזרים באוויר, של עשן ושרוף וגם קצת של דלק. החוגרה ממש לחצה לי על הצוואר וניסיתי לקרוא לאנשים בחוץ אבל בקושי היה לי אוויר. אז ניסיתי לדפוק על הדלת שלידי שאולי מישהו ישמע, ואף אחד לא שמע. מרגע לרגע הריח של העשן התחזק, וניהיה לי ממש קשה לנשום, לקחתי נשימות ממש גדולות אבל זה כיאלו לא הספיק וישר הייתי צריכה לקחת עוד נשימה. אורות, המון אורות ועוד מכונית ומישהו יוצא ממנה. ידעתי את זה כי ראיתי דלת נפתחת ורגלים הולכת. הם התחילו לדבר עם האנשים שהיו בחוץ ושאלו מה קורה עם המכונית השניה. אז שמעתי איך ההליכות הופכות לריצות ומישהו צועק שצריך כאן מד"א דחוף. מהשמשה השבורה הציצה עלי אישה, ויחד איתה עוד אחת, הם שאלו כל מיני שאלות אבל לא יכלתי לענות. החגורה לחצה לי על הצוואר ולא הצלחתי להוציא קול. הם כל הזמן שאלו אם אני שומעת אותם, ושמעתי אותם דווקא ממש טוב, אבל הם לא ידעו את זה, הם חשבו שלא כי העיינים שלי התחילו להעצם שוב. אבל עדין שמעתי קולות. אני יודעת את זה כי שמעתי את הצ'אקלקות של האמבולנסים. שלושה או אולי אפילו ארבעה. הרבה אורות. הצלחתי להבחין בהם גם כשהעיינים שלי היו סגורות כי אור אדום יותר חזק מצהוב. (את זה אני יודעת כי למדתי ביולוגיה). ניסיתי כל הזמן להשאיר אותם פתוחות כמו שהפראמדיק אמר, אבל לא הצלחתי. גם רציתי לקרוא ליותם, וגם לא הצלחתי, אבל הכי רציתי כבר לצאת מהמכונית, כי המצב ההפוך הזה, כשהראש למטה התחיל ממש להעיק עלי.

היו הרבה רעשים של הליכות לידי, ובכוח אחרון הצלחתי שוב לראות. אני חושבת שבאותו רגע כבר לא הייתי במכונית, אלא על אלונקה, ומישהו דיבר אלי, ואני רק שאלתי כל הזמן על יותם, ואמרו שהוא בסדר ונסע לבית החולים. לא ממש האמנתי להם אני חייבת להודות. ואז הגיע שוטר, והפראמדיק אמר לו שיזוז כי תישאול לא מתאים עכשיו, והשוטר אמר שהוא חייב אז הוא שאל אם נסעתי במהירות המותרת ואמרתי שכן כי אני תמיד נוסעת במהירות המותרת. שוב נסגרו העיינים, אז השוטר חשב שאני לא שומעת למרות שדווקא שמעתי, והוא קילל איזה קללה מגעילה ואמר שזה הכל בגלל הרכב השני, כי הנהג היה שיכור וגם השנים האחרים ובגלל זה הייתה ההתנגשות. פתאום התחילו לגעת בי וללחוץ בכל מקום ובעיקר בחזה, והפארמדיק אמר תסלח לי והעלה אותי לאמבולנס.

ובפנים בנסיעה שמעתי את הרופא אומר את ה'להתרחק' המפורסם, ושמעתי אותו אומר את זה שוב ושוב ושוב, ובפנים הרגשתי איך הכל נעצר, מערכת העיכול והראיות והלב. כן כן, ממש הרגשתי את זה. ואף אחד לא יודע אבל בסוף שמעתי את הרופא אומר את השעה של המוות. השמיעה כנראה לא נעצרה עם כולם, היא נשארה אחרונה, בטח בשביל לכבות את האורות.

חבל שזה קרה לנו, חשבתי לעצמי, הנסיעה הייתה דווקא דיי טובה.

ישבתי וחשבתי וניסיתי לעשות פוסט ארוך וקסום שיפרט את הכל, אבל לא הצלחתי. אז אני פשוט אספר לכם שבימים האחרונים אני מאושרת, מה שלא הייתי המון זמן. וטוב לי, נורא טוב לי. 

בהתחלה מתקשרים אליך, ושואלים אם שמעת. ואתה ברור שלא שמעת אז אתה שואל למרות שיש לך ההרגשה שאתה יודע במה מדובר. ומספרים לך. ואתה מתחיל לבכות ונהיה לך מין חנוק בגרון והשיחה שלמרות שהיא על רמקול נתקעת ומשני הצדדים יש התייפחויות. אתה אומר שאתה כבר מגיע ומנתק. בנתים גם אתה עושה סבב טלפונים לראות אם כולם יודעים או שצריך לבשר להם. אבא יודע ולכן גם אמא יודעת וגם אחותך שהייתה בכיתה שלו כבר יודעת כי החבר שלה שבכלל בראמללה סיפר לה. כולם יודעים. ואתה מיד מתלבש והולך מהר עם עיינים מבריקיות שהרגע סיימת לנגב. בדרך אתה מתלבט אם לדפוק או לא כי זאת אומנם חברה טובה שאתה כל הזמן אצלה אבל אולי בגלל הנסיבות רצוי שכן. ואתה דופק דפיקה חלשה, ושומע כן חלש ונכנס. ועל הספה הם כבר יושבות שתיהן בעיינים אדומות וגליל נייר טואלט עם ריח מונח לידן, אתה נכנס ממש בשקט ומחבק, או שאולי אתה לא מחבק אבל כרגע אתה לא ממש זוכר, ואתם יושבים שם בוהים בטלויזיה מחכים לרגע שיגידו את זה, כי אז הופך אמיתי. עד שלא אומרים את זה וזה רק רץ כשמועה אתה עדין מעדיף את הספק, או שלא ואתה סתם מכחיש. אתה יודע שזה אמיתי ולא רוצה להאמין, ואז אומרים שמותר לפרסם והשם מוכרז ואפילו היישוב, והטלפון מתחיל לצלצל. אין דרך חזרה אתה חושב, זה באמת קרה, בן אדם מת, ואין דבר שתוכל לעשות חוץ מלשבת ולבכות.

ואתה בוכה, הוו כמה שאתה בוכה, אבל ללכת לבית לנחם אתה לא הולך כי אתה מרגיש שזה לא מקומך. אתה מכיר בן אדם כל החיים, וברגע אחד הוא פשוט מת, בלי התרעה מוקדמת, כלומר אולי כן, אם לצאת למלחמה זוהי ההתרעה המוקדמת על המוות. אבל מצד שני לא, כי כשאדם נלחם אתה כל כך מפחד אבל מקווה לטוב. אח"כ תתבשר שבן אדם מת. עכשיו כבר סיימת לבכות ומיד מתחיל השלב שמדברים בלשון עבר. כי הוא כבר מת, אז הכל עבר.

ואז אתה מתחיל לברר איך זה קרה, כי שריון זה קצת מסובך. אולי עלו על מטען ואז יש עוד הרוגים, או שאולי פגז שירוי לעברם, ואפילו אתה יודע שההשערות שלך קצת מגוחכות אבל מה תעשה, אתה בסך הכל שמיניסט שלא יודע בכלל מה זה טנק ואיך הוא פועל. עכשיו אתה שוב בוכה. אתה לא שולט בזה אבל זה לבד יוצא. כשכבר אומרים שירה בו צלף פלסטינאי אתה קצת המום כי הוא הרי בתוך טנק, אז איך ירו עליו, וכשאומרים שהוא הוציא את הראש מתחילות שאלות ה'אם'. ואם הוא לא היה מוציא את הראש, ואם הם היו ממשיכים סתם לנסוע בטנק. ואם ואם עד מחרתים. אבל אין אם כי הבנאדם כבר מת.

ואמא שלו עכשיו צורחת כי היא רוצה את הבן שלה. זה מה שהיא רוצה, רק את הבן שלה, לא מליון דולר ולא אחוזה, בסך הכל את הבן שלה. שהיא ילדה והיא גידלה והיא בחרה להביא. כי לפני שאתה שייך למישהו, אפילו שאתה כבר חוקי, אתה שייך לאמא שלך. ואמרים שאמהות מרגישות כמשהו קורה לילדים שלהם, ואמא שלו כנראה שהרגישה כי כל השבועים שהוא היה בפנים שמעת שהיא לא תפקדה ואולי אפילו לקחה כדורים. אמא שלו עכשיו צורחת, כי היא רוצה את הבן שלה, אבל הבן שלה מת, והיא ביחד איתו.

אח"כ אתם שואלים את עצמכם אם חברי הכיתה שלו שלוחמים בפנים כבר יודעים ואם לא האם יגידו להם, ואיך בכלל הצבא לא מודיע זה ממש לא בסדר. אז יש הורים שביקשו מקצין העיר להעביר הודעה ויש חבר'ה בצפון שאיכשהו יודעים. ככה זה, כולם יודעים. ואם לא היום אז מחר. 

אחרי שכבר החדשות נגמרות אתה ניהיה רעב, אז אתה אומר שלום ונפרד ושוב מחבק והולך הביתה לאכול. לא איזה ארוחה, בסוף אכלת סתם דגנים עם חלב וקצת סוכר. ועכשיו אמא שלך גם בוכה. כי גם היא הכירה את הבנאדם, הוא הרי בכיתה של הבת שלה, ואזמה, זה עצוב שאתה גר בקהילה כזאת ומישהו מת, גם אם לא היה לך קשר ישיר אליו. כשאתה עולה למעלה למיטה שלך אתה חושב אם בכלל זה בסדר לראות טלויזיה. אתה מעביר ערוץ ערוץ ומחפש מה לראות, אתה עוצר על תוכנית בערוץ שמונה שעוסקת באינטרנט. וואלה יופי כי אתה דווקא אוהב אינטרנט. אבל אתה לא מצליח להתרכז, כי הראש שלך במקום אחר, חושב על האמא, על החברים שלו שנלחמים, על החברים שלא נלחמים ועל אחותך שכל הזמן בוכה. נמאס לך אז אתה עובר למשחק של מכבי ושואל את עצמך אם זה בסדר מצידך לראות את זה. כי הבנאדם מת וצריך להתאבל לא לראות משחק כדורסל. אבל כמה אפשר לבכות, אפילו עכשיו שאתה מנסה בכוח אתה לא ממש מצליח, אז אתה מאשר לעצמך שלראות את המשחק זה בסדר, אבל יש עדין כמה רגשות אשמה קטנים שאוכלים אותך. ואז אתה נרדם.

ובחצות כשאתה קם לשירותים הטלפון מצלצל ואתה מתחיל לחשוב מחשבות נוראות שאולי יהיו כמו מה ששמעת בשבע בערב. אתה מרים בפחד איימים אבל זה רק עוד בן כיתה של ההרוג שמבקש את אחותך. באינסטקטיביות אתה שואל מה נשמע אבל יודע שהתשובה מזוייפית. כי כשבן אדם מת כלום לא בסדר. ושוב אתה נרדם. עד לבוקר. ואז כבר אומרים בטלוזיה את שעת ההלוויה ומראים אפילו תמונה. כל חצי שעה אומרים. ואתה משתגע כי כבר נמאס לך לשמוע את זה.

אתה מחשב שאולי אמא שלו עכשיו גם מתעוררת ובטוח שואלת אם זה היה רק חלום או שזה באמת קרה, מיד יגידו לה שזה באמת קרה, והיא תצרח שוב כי היא לא עומדת בכך שהבן האוהב שלה מת, אבל הוא מת. אחרי שאתה מגדל ואוהב בנאדם כל החיים הוא פתאום מת.

חושב לי להבהיר- אני מכירה את עמית הכירות בסיסית, אבל לא היה לי קשר אישי איתו.  

לקריאה נוספת:

כתבה מynet. כתבה מוואלה! (כוללת וידיאו). פוסט מהבלוג של דודו טופז.

בפייסבוק נפתחה קבוצה לזכרו, יש גם תמונות.

קישור לאתר הסירטון כאן