למה לגלוקוז (סוכר ענבים) קוראים סוכר ענבים, כשבעצם הוא נמצא בכל הפירות והירקות?

איך תמיד בכל סרט אמריקאי קיטשי, הגבר החתיך של השכבה הוא הבחור הכי מכועור עלי אדמות?

אם אוכלים בחנוכה דברים מטוגנים בשמן לזכר נס פח השמן בבית המקדש, האם מלאווח נכלל בקטגוריה?

למה לא מייצרים יותר מקופלת לבנה?

איך יכול להיות שאחרי שאני קונה משהו ומגיעה איתו הביתה ומודדת אותו מול המראה שלי הוא נראה הרבה פחות יפה ואני מתחרטת?

האם תלמידים שלומדים בבתי ספר שבהם חופשים את כל החופשים של כל הדתות, לומדים מתישהו?

האם מישהו אי פעם לחץ על כפתור ה'עזרה' בתוכניות שונות במחשב? אם כן, האם זה עזר לו?

למה מתרגשים כשהכינרת עולה בשני סנטימטר, כשחסרים בערך חמישה מטרים?

איך באמת אוכלים קרמבו?

מה יקרה אם נכין קניידלעך מקמח אמיתי?

מי החליט ש"לא בריא לאכול בעמידה"?

הסוף (הזמני).

אשמח אם תרשמו כתגובה לפוסט הזה (או לכל פוסט חדש מזה) כל מיני תהיות שגם לכם יש ואני אוסיף לפה. בסוף זה יהיה פוסט התהיות הגדול. אמן.

אחד- יש לי המון שמות חיבה, אבל האוהב ביותר, ואין ספק המקורי ביותר הוא 'מחניים' (כן, המשחק מחניים שמשחקים בצופים במחנה קיץ) ורק לאדם אחד מותר לקרוא לי ככה.

שנים- אני נוטה לדבר לעצמי, בד"כ במקלחת.

שלושה- שתי האצבעות שבאות אחרי האגודל ברגל, מתחילות אצלי בין חיבור כזה, ואז מתפצלות לשתי אצבעות. זה הרבה פחות מפחיד מאיך שזה נשמע. אבל זה עדין בהחלט מוזר, מפלצת שכמותי.

ארבעה- בסופ"ש הייתי ביום פתוח של מכינת מיצר (היה גרוע אגב) ולמדתי מילה חדשה- דתל"ש, שזה דתי לשעבר. ואחד מהאנשים שהיה שם שהיה כזה, היה חתיך ממש (הייתי חייבת לשתף אותכם נו..).

חמישה- כשאין לי מה לעשות אני יורדת למטה ומחפשת משהו טעים לאכול.

שישה- כשאני כמה בבוקר, יש סדר מאוד ברור להתארגנות שלי- צפיה בחדשות הבוקר כדי לדעת מה התחזית, התלבשות עלפי התחזית, נעילת נעלים, ציחצוח שינים, הכנסת האוכל והשתיה לתיק, ולבסוף שתית תה צמחים בדרך לאוטובוס. 

שבעה- כשאין לי מה לעשות ואני לא רעבה אני יכולה לשבת מול המחשב וסתם לבהות בו.

*טליק, אולי זה לא עומד בקריטריונים של הנושא כי לא העברתי ל7 אנשים, אבל לצערי אין לי ממש למי להעביר, ולגבי מי שהעביר לי, אז כאמור אף אחד לא העביר לי, וראיתי את זה לראשונה אצל דאלי, וכולם קישרו אליו כולל אתה בנושא עצמו, אז חארם על תגית ההפניות בפוסט שלו, היא לא תעמוד בלחץ.

שני.

נולדה בקיבוץ באזור המרכז, אי שם ליד חדרה. גדלה תחת הכותרת "ילדה רעה". לא חברותית במיוחד. הולכת מכות. את שנות הבית ספר היסודי העבירה במשחקי גולות בזמן השיעור, ואכילה בזמן ההפסקה. לוקחת רטלין מכיתה ו' כי סובלת מ'הפרעת קשב וריכוז והיפראקטיביות'. בשנות החטיבה חזרה למסלול ורכשה חברים רבים. אוהבת ספורט ומדעים ומתמטיקה. לא מתלהבת משאר הדברים ועדין מעבירה את רוב השיעורים מחוץ לכיתה, אך עם זאת, עדין מקבלת ציון גבוהים. המורים אומרים שהיא מסוג התלמידים שיכולים אבל ממש לא רוצים. והיא בהחלט מסכימה. היא מודעת ליכולות שלה אבל חסרת כוח ומוטיבציה לחלוטין. כנראה בגלל שבתור ילדה קטנה תמיד איכזבה את משפחתה ואף פעם לא חשה שגאים בה. נמצאת במלחמה תמידית עם אחותה הקטנה. בסוף החטיבה החליטה לעבור בצפר. לקראת סוף כיתה ט' התחילה להתרחק מחבריה כי הרגישה שהם לא רוצים אותה כחברה. היא עברה לבצפר בטענה ש'היא רוצה לעשות מגמה שבתיכון הזה אין'. לבסוף, מהמגמה הספציפית הזאת היא פרשה. ההחלטה לעבור בצפר הייתה החלטה הכי טובה שעשתה בחייה וכשישאלו אותה אם טוב לה שם היא תשיב שמעולה. השנים האלו באמת היו השנים הכי טובות בחייה חוץ מהזמנים שסבלה מדיכאון בא והולך. היו לה חברים, המורים ובני משפחתה היו מרוצים ממנה,היא זכתה לשבחים והרגישה אוהבה ומקובלת. כאמור שנים אלו היו גם שנים בהם סבלה מדיכאונות ובכתה הרבה, בעיקר בזמנים שהרגישה שלא רוצים להיות בחברתה, שלא אוהבים אותה ושהיא לא חשובה מספיק. היא בעלת כושר משחק, והעמדת פנים ככה שאיש לא ידע מה היא עוברת מלבד עצמה. היא בחורה חרדתית ופראנואידית, וחשבה לא פעם על התאבדות. היא נוטה להעלב בקלות, פוחדת פחד מוות מנטישה, שונאת להיות לבד ואוכלת הרבה. חשוב לציין שלפעמים היא באמת שמחה. אך רוב הזמן היא לא.

בכל בוקר שאני נוסעת לבית ספר, אני הולכת הרבה ומתישבת דיי בקצה. לא בקצה בספסל האחרון של המגניבים, דווקא קצת לפני, מול הדלת האחורית. לא לידה, בכיסא עם המעקה כיאלו אני תינוקת, אלא בכיסא שממש מולה. ואני ישבת לבד. לא כי אני ילדה בודדה חסרת חברים (סתם אני כן אבל זה לא קשור*) אלא כי על האוטובוס הזה נמצאים אני, ואני ביב', ותלמידי כיתה ז'. איפה כל השאר? סיפור ארוך. בקיצור אז אני עולה, מברכת את יוסי הנהג בבוקר טוב והולכת עד לספסל שלי. והוא שלי. מניחה את התיק הסגול והמהמם שלי לצידי ומוציאה את האוזניות של הטלפון וישר מחברת. אני נורא אוהבת לשמוע מוזיקה בנסיעה. האוטובוס נוסע. עוצרים בקיבוץ השכן אוספים עוד איזה כמות עלובה של ילדים, וממשיכים ליעד הבא. כאשר מגיעים אילו, עוצרים בשתי תחנות. בראשונה עולים אנשים, עולים עולים ממלאים חצי אוטובוס, ממשיכים לשניה שם עולים עוד כמות נכבדה של תלמידים, והכמות כל כך נכבדה, שאני נאלצת להזיז את תיקי מצידי, ולהעביר אותו לצד השני, כאשר הוא נשען על הרגל, ומפנה את המושב לתלמיד חסר מקום. בד"כ זאת אחת משתי תלמידות בלונדיניות שהן חברות, וכשאין להם מקום ביחד הם נאלצות בצער רב להתפצל ולשבת לידי, ולפעמים זאת מישהי אחת, גם בולנדינית יש לציין, דיי אנטיפטית. אבל לא אכפת לי כי אני עם האוזניות ודבר לא יקח לי אותם גם אם יאימו עלי במוות. היום בבוקר שוב עשינו את הסבב הרגיל וכשהגענו לתחנה האחרונה הבלונדינת האינטיפטית התיישבה לידי והבושם שלה הדיף ריח לכל עבר. הריח דווקא היה נעים, מה שהזכיר לי את האוטובוס לאילת. כי באוטובוס לאילת ישבתי לבד, בחישוב פשוט אומר שנסענו חמש חברות ואיך שלא ננסה לסדר את זה, מישהי תשב לבד, וזאת הייתי אני. כשהגענו לנתניה עלתה בחורה והתישבה לידי, היא הייתה מהילדות הלא מקובלות של השכבה, ומהישראליות הטיפוסיות כי היה לה את האומץ לבקש ממני מתישהו במהלך הנסיעה להתחלף איתה ולתת לה לשבת ליד החלון. כמובן שנתתי כי אני אדם נפלא. חוצמזה, שהיא ניסתה לפצוח בשיחה עליזה על למה אנחנו באות לאילת ואיפה נישן. התחמקתי. לא כי אני קיבוצניקית סנובית כמו ההיא הבלונדינית. אם זה היה איזה בחור חתיך אולי הייתי אפילו מסגירה איפה לנתי כדי שיבוא לחבק אותי בלילה, אבל היא הייתה ממש לא בחור וממש לא חתיך. כל הסיפור התחיל ונגמר בגלל שהיה לה ריח רע מהפה. מה שכמעט גרם לי להקיא. וזה קרה יותר מידי פעמים ה'כמעט להקיא', כי כל רגע שהיא ישנה, הפה היה פתוח לרווחה.

*באמת יש לי מלא חברים, זה פשוט השתלב טוב.