אני לא יודעת אפילו מה לכתוב, או איך. כי תמיד שאני מתישבת לכתוב אני יודעת בדיוק על מה זה יהיה ובאיזה סגנון זה ייכתב. עכשיו לא. עכשיו זה הפעמים היחידות שתקראו פוסט כזה. הוא לא פוסט מירמור רגיל. הוא יותר בכיוון של דיכאוני. כי אחרי שהשלמתי עם העובדה שאני דיכאונית, התחלתי לחפש סיבות. ואפילו מצאתי. ולאחרונה המוח שלי תרוד (או טרוד?) רק בזה. באיך החיים שלי בזבל ושלא משנה כמה חברים יהיו לי אני תמיד ארגיש לבד ואיך אמא שלי תמיד יודעת להגיד את הדבר הלא נכון בזמן הלא מתאים ומה יקרה כסבא שלי ימות או כשסבתא תמות. זה יהיה לי נורא עצוב כי אני ממש אוהבת אותם. בכלל, עצוב לי שאנשים מתים. עצוב לי על אבא של איה ועצוב לי על עמית רובנזון ועצוב לי על השוטר ההוא שמשאית ריסקה לו את הצורה. עצוב לי נורא. לא רק בגלל מוות. עצוב לי שאני מגלה שלחברות שלי רע, ועצוב לי כי ממש השמנתי (ואני לא אומרת את זה כדי לדרוש צומי, אני באמת השמנתי. אפילו אחותי באה אלי ואמרה "ואי שני איך השמנת".) אני חושבת שזה כי התחלתי לקחת גלוגלת. גם עיניין הגלולות דיי עצוב, כי אני תמיד מפספסת. לפחות אחת בחודש. אני תמיד אומרת לעצמי שחודש הבא אני לא אשכח ותמיד שוכחת. גם הקטע של הבי"ס התחיל להיות מעיק. הוא מאז ומעולם היה, אבל עכשיו זה שונה כי יש כל כך הרבה דברים לעשות ואפילו לא טיפת רצון אחת. רצון זה תמיד הבעיה. זה כבר לא ריכוז או חוסר זמן. זה רק רצון. יש שפע של ריכוז לכולם ואפילו זמן לא חסר. אני אמורה להתחיל ללכת לפסיכול בקרוב, ככה אמא שלי רוצה, וגם אני. כלומר היא לא ממש רוצה, היא אפילו די נגד כי היא חושבת שהילדות שלה מושלמות ולא צריכות שום דבר, אבל אחרי היום הזה שצרחנו אחת על השניה בבוקר היא כנראה הבינה. אני לא יודעת מה אני הולכת להגיד לו, כי העיניין הזה עם הזיכאון בא והולך. נגיד עכשיו הוא ממש חזק, מחר יכול להיות שאני אהיה אפילו מאושרת. ואז אני מהרהרת, שאיך אני יבהיר לפסיכולוג שלמרות שאני נראת נורא שמחה ושיש לי מלא חברים, עדין ממש קשה, ואני לא יכולה לשים את האצבע על מה בדיוק קשה, אבל קשה. אולי אני אגיד לו שאני בוכה הרבה וממש בקלות, מכל דבר, ושתמיד אני עצבנית למרות שאני לא רוצה, ושהצבא מסריח ושאני שונאת להיות לבד. אולי אני אגיד לו את כל הדברים האלו, אולי אני סתם אחיך ואשתוק. לא יודעת מה.. כשנגיע לגשר נחצה אותו או משהו כזה. עכשיו אני הולכת לישון. כלומר לדחוף את הראש לתוך הכרית ולבכות. אף אחד לא ישמע, לאף אחד לא באמת אכפת.