"אם את לא צריכה משהו, תהרסי!" מהדהד הקול הקטן והצווחני בראשי. נהדר, חשבתי, זה בדיוק מה שאני צריכה עכשיו. הרסתי את המוכנית של אמא, ועכשיו גם את המכונית של אבא. המשפט הזה נכתב עלי. בול.

איזה מוכשר בנאדם צריך להיות בשביל להרוס שתי מכוניות בשלושה ימים? זה הישג כל כך מרשים שלפי דעתי צריך לקבל עליו מדליה באולפמיאדה. אם עדין לא שמעתם איך לי זה קרה וגם אתם רוצים לקבל מדליה בלונדון אלפים ושתים עשרה אז קראו ולמדו:

ביום ראשון נסעתי לי שמחת לבב לחדרה, בירת אתיופיי ישראל, למוקד סלקום, להתקין דיבורית. הייתי כל כך מאושרת שהגעתי לשם בלי בעיה ולא הסתבכתי בדרך אז נכנסתי ליד המוקד וחניתי. לא יכלתי להיכנס כי המתקין מתחיל בשתים, ושהגעתי היה רק עשרים לשתים. לא נורא חשבתי לעצמי, נמתין כמה דקות, מה כבר יכול לקרות. חמש דקות לפני שהבחורצ'יק החביב הגיע ראיתי במראת הצד שעוד אוטו חונה אז אמרתי לעצמי שזה הוויק אפ קול שלי לגשת גם, אז הסתובבתי מהחניה ונעמדתי מול הכניסה, הבחורצ'יק החביב הגיע ומיד ניגש אלי והתחיל לעבוד, אז הגיעה הגברת מהאוטו השני ודיווחה בישראליות אופינית "אבל סליחה, אני הייתי קודם". רציתי לצווח עליה שאיך היא מעיזה לדבר ככה כי אני הייתי כל כך הרבה לפניה והיא פשוט לא ראתה, אבל לפני בכלל שהספקתי נחלץ הבחורצ'יק לעזרתי וטען "היא מוזמנת". תוך פחות מעשרים דקות הוא סיים ולי הייתה דיבורית בלוטות' כוסית על באוטו ליד ההילוכים. באותם רגעים הייתי אפילו עוד יותר שמחת לבב, שהחלטתי לעצור בקניון לפנק את עצמי בכמה ג'ינסיים שבטוח לא יזיקו לי. הלכתי, חניתי, קניתי, שילמתי, חזרתי, נסעתי. איזה כיף, צעק לי הלב שלי, גם יש לך דיבורית וגם עשית מלא קניות, יכול להיות יותר טוב? מסתבר שיכול להיות מאוד רע, כי כשנסעתי הביתה ליד צומת מחנה 80 היה המון מכוניות משום מה, התנועה זזה לאט אז מיד האטתי גם. הרי זה מה שצריך לעשות לא? כנראה שלא, אם תשאלו את מוחמד, שנתקע בי מאחורה עם המשאית שלו קצת אחרי הצומת. הוא החליט מאיזשהי סיבה שאני אשמה, וששאלתי למה, כי לי תמיד אמרו שמי שנתקע מאחורה הוא האשם, הוא צווח עלי שאני אשמה, בגלל שעצרתי. אם הייתי ילדה בכיתה ה' כמו אחותי בטח הייתי נעלבת ומתחילה לבכות, כי בכל זאת זה קצת מלחיץ שערבי שמוקף בעוד כמה צועק עליך, אבל בגלל שאני גם לא בכיתה ה', וגם סופר חכמה, לא עניתי, ובלב ייחלתי שהלוואי והוא יקפוץ לכביש ומכונית תדרוס אותו, אם זה היה קורה, הוא כמובן לא יהיה אשם, זאת תיהיה המכונית, הרי היא בכלל לא הייתה צריכה לנסוע שם.

כמו כל בחורה לעיניין ישר התקשרתי לאבא שלי, והוא כמו כל אבא לעיניין לא ענה. אז התקשרתי לאמא, שמיד התקשרה לאיש מהחברה שלה שאחראיי על המכוניות והוא התקשר אלי. הוא היה נורא נחמד ועזר לי בטלפון עם הפרטים שצריך למלא, כי לא ידעתי איך עושים את זה, בכל זאת, תאונה ראשונה מאז שאני על הכביש, ועוד לבד עם עצמי. אבא שלי אז הואיל בטובו וחזר אלי, והרגיע אותי ואמר שאני לא אשמה ושאני בסדר ורק לא להילחץ ולחזור הביתה בשלום. דמיינתי שלום, אבל מיד חזרתי למצאיות והבנתי ששלום לא יכול לצאת מהתקרית הזאת. מה שכן, בהחלט נרגעתי ולא נלחצתי, והייתי כל כך גבר לעיינין. אח"כ נסעתי הביתה, כשהדלת של הבגז' לא נסגרת, והשארתי מאחור את המשאית המסריחה של הערבים. אבא דיווח לי שכשהוא חזר הביתה, בערך שעה וחצי אחרי התאונה, הוא זיהה אותם עדין עומדים שם ומחכים לגרר. מגיע להם, שילמדו לשמור מרחק.

אם אמרתי מקודם שאני מוכשרת, שכחתי ודאי לציין כמה שאני גם אישה טובה. אנשים טובים הולכים ומתנדבים בעמותות שאורזות קרטוני אוכל לנזקקים לחג, אני הלכתי ועשיתי זאת. כמה נחמד מצידי. נסעתי ביום שלישי בשעות הערב, שוב לבירת אתיופי ישראל חדרה, לעזור לארוז את הקרטונים הנ"ל. נסעתי, עזרתי, ארזתי, והופ, נהייתי רעבה. מה עושים התלבטתי עם עצמי, כמובן שנוסעים לאכול החלטתי נחרצות. ובטח ובטח שנוסעים לאכול במסעדה שאני לא אגיד את שמה אבל כן אספר שהסמל שלה הוא שלוש פעמים האות השניה של האלףבית האנגלי והיא מוכרת בעיקר בזכות ההמבורגרים הנהדרים שלה. נסענו בכיף אני, עמית וע' השני, תיקתקנו מהר את האכול, כי כבר היה מאוחר ועדין מחר בצפר. אני הזמנתי המבורגר מעלף, ע' שניצל ועמית הגרועה רק צ'יפס, ע' טען שאין סיכוי שאני אסיים הכל, אבל כנראה שהוא לא מכיר אותי. כי לא רק שסיימתי, אלא אכלתי את זה יחד עם הצ'יפס של עמית. אומנם בחורה, אבל גם גבר כשצריך. שילמתי עליהם כי הטיפשים לא הביאו כסף, והתחחפפנו משם.  הלכנו לכיוון האוטו ודיברנו על משהו שאני לא זוכרת וכשהגענו לאוטו נכנסתי למושב שלי כשעמית עדין לא נכנסה ואז שמעתי אותה אומרת "שני, החלון שבור". הסתכלתי מיד לראות על מה היא מדברת כי הרי לא יכול להיות שהאוטו המסוקס של אבא שלי יהיה פגום, ואכן, החלון היה מנופץ כמו שבחיים לא ראיתי משהו מנופץ. חשבתי שעולמי חרב עלי. למען האמת, הייתי יותר לחוצה מהחלון השבור מאשר מהתאונה עם המשאית יומים קודם. התקשרתי מהר לאבא שלי ששוב לא ענה ואמא שלי ענתה במקומו וטענה שהוא כבר ישן אך כמובן שכשהוא שמע שהבת האהובה שלו במצוקה תחבורתית הוא מיד קפץ לטלפון ולא עשה שום דבר מאשר להרגיע אותי ולהגיד לי שזאת לא אשמתי כשטענתי נחרצות שאני מצטערת. לאט לאט התחלתי לעקל שזה מה שנקרא פריצה לאוטו. אח"כ בבית אבא שלי גם הסביר לי איך בדיוק עושים את זה (לחשוד?) ושהוא בסה"כ צריך ללכת למשטרה להגיש תלונה אבל שבגדול אין בעיה כי גם זה אוטו חברה והכל כלול בביטוח של הליסינג אז אין מה לדאוג. את החוויות שלו מתחנת משטרה שכללו פגישה עם שוטרת שהיא במקרה גם אמא של אחים מהכיתה של אחותי שבכיתה ה' אני אחסוך לכם, אבל אני גם אגיד לכם שלצער הפורצים, הם לא לקחו כלום, וזה קצת עודד אותי, לא כי לא הפסדתי איזה משהו והכל במקום, אלא כעיקרון, שהם פרצו ולא היה להם מה לקחת. מגיע להם, שילמדו לא לפרוץ למכוניות.

הנהג האשם: "את אשמה!!!"

אני: "איך אני אשמה?"

הנהג האשם: "כי עצרת!!"

אני: "נכון, כי עצרו לפני! מה רצית? שאני לא אעצור?"

ועוד אומרים שנשים לא יודעות לנהוג.

ואני בסדר, תודה לכל מי שדאג.

ובלי קשר,

חזרתי ביום חמישי מהטיול השנתי, והיה נפלא ונהדר. יש תמונות בפייסבוק- פה, ופה ופה. (כדאי לכם להיכנס, יש שם בחורות ערומות.)

אני חושבת שבממוצע אני מקבלת בערך 10 פעמים ביום עידכונים על בלוגים שמתעדכנים. בסה"כ אני מאוד אוהבת לקרוא בבלוגים של אחרים, פעם סתם הייתי משתמשת בבר קבועים המעפן הזה שהיה, אבל אחרי שכל חודש בערך הוא היה מאתחל את עצמו מסיבה לא ברורה וכל הבלוגים היו נמחקים והייתי צריכה לעשות עבודות שיחזור קשות ביותר, ויתרתי על הרעיון והתחלתי לעשות מנויים בכל מיני בלוגים שונים ומשונים. לאחרונה התחלתי להיות נורא עצלנית, ויש בלוגים שאני כבר מסננת, כלומר אני נכנסת להודעה במייל, רואה את הכותרת, ולפעמים פשוט מוותרת על הפוסט, במיוחד אם אני יודעת שזה בלוגר שהפוסטים שלו ארוכים. יש בלוגים שאני נורא שמחה שהם מתעדכנים, ונכנסת אליהם ישר, ויש בלוגים שאני אוהבת אז אני לא מסננת, אבל פשוט דוחה את הקריאה עד כמה שאפשר. לכן, לפי הכתוב למעלה, אפשר להבין שאני לא קוראת את המיילים שלי לפי סדר קבלתם, ומה שקורה הוא שנוצרים לי חורים, נניח, כמה הודעות שלא קראתי, מלא שכן, ואז עוד קצת חדשות, ואני שונאת את זה. הכי אני שונאת לקבל מיילים מקרובי משפחה של אבא שלי (שימו לב לשייכות- הם אפילו לא קרובים שלי, אלא של אבא!) שפשוט מתכתבים ודנים על הא ודא ועל בתים ועל ילדים חדשים שנולדים ואירועים משפחתיים ושנות טובות, ושתבינו, אני מקבלת מהם לפחות מייל ביום, וזה מטריף לי את הדעת, כי הם פשוט מזיינים את השכל. ואני אפילו לא מכירה אותם. עוד אחת שאני שונאת לקבל ממנה הודעות היא דורית, המנחה שלי לעבודת גמר בביולוגיה, שסה"כ היא אישה מעצבנת פנים מול פנים, מה שמשפיע רבות על תכני המיילים שלה, אין קשר לעבודה שתמיד מדובר במשימות ושלל ציוויים שעלי לעשות ולהספיק, בכלל לא, אלא פשוט לעבודה שכל מייל שלה ארוך בערך כמו מגילת העצמאות, וזה לא שהוא מעניין או משהו, להפך, הוא משעמם, כי היא חוזרת על עצמה כל כך הרבה. ותוסיפו לזה את כל הדברים שהיא מטילה עלי, והנה לכם מתכון מנצח איך לכתוב מייל שירגיז את שני.

אז אני, חכמה שכמותי, פיתחתי שיטה, לא יעילה במיוחד אגב, אבל מאוד מאוד נחמדה, שכדי לכם לאמץ גם. אני פשוט מאמינה שאם אני לא אקרא הודעות, הם פשוט יהפכו מעצמם ל'דואר שנקרא'. לא יודעת איך, לא יודעת למה, לא אכפת לי גם, אבל יש לי פשוט לאחרונה נטייה לדחות את רוב ההודעות חרף עצלנותי הרבה, ופשוט נערמים לי הודעות על גבי הודעות, ופשוט אני לא מוצאת את הכוחות לשבת ולקרוא אותם. אני קוראת הודעה פה, הודעה שם, בתקווה שכל השאר פשוט יכנסו לי למוח בדרכים אחרות. ועכשיו יש לי רק עוד 14 הודעות לקרוא, כולם של בלוגים שהתעדכנו כבר מלפני כמה ימים ועד היום. והנה, הפלא ופלא מצאתי זמן לשבת ולקרוא ואתם יודעים למה? כי מחר אני יוצאת לטיול שנתי, ואני לא אסתכן בהלשאיר את המייל שלי עם הודעות לא קרואות מכיוון שאני כבר יודעת עם איזה כמות יהיה עלי להתמודד כשאשוב בסוף השבוע הביתה, ואני מעדיפה עכשיו, אחרת זה יגמר רע.

מה שעוד עלי לעשות הוא לארגן תיק לטיול המדובר, אבל גם לזה כמובן אין לי כוח. אני שונאת לארוז תיקים, הלוואי והיה לי איזה תילאנדי קטן שיארוז בשבילי, ככה בכיף כזה, אח"כ נפנק אותו באיזה כלב על האש. גם במקריי אריזות תיקים אני בד"כ דוחה את הפעולה עד לשעות המאוחרות של היום, ובסוף מתחילה את האירגון שכל הבית ישן ואף אחד לא עוזר לי ואין את אמא שתדאג לכל מה שחסר כי בבוקר כבר צריך ליסוע.

וכידוע אני אף פעם לא לומדת מטעויות, אז צפו לאיזה פוסט מירמור באמצע הלילה שאני מארגנת תיק ואני מתה לישון, ולכל החכמים שימליצו לי לעשות את זה עכשיו ולגמור עם זה, אז אני לא אעשה את זה, כי אולי, איכשהו, התיק עוד יארז מעצמו.

זוכרים לפני כמה זמן, הייתה את התוכנית 'בובות' בערוץ 3? אז לא ראיתי אותה, וכל מי ששאל אמרתי לו ישר שאני בכלל לא התחלתי לראות רק כי אח"כ אני אתמכר ואני לא אפסיק. כי אני מתמכרת לסדרות טלווזיה. וזה ידוע. כשהייתי קטנה בבי"ס יסודי והיו מקרים שהייתי מספידה איזה תוכנית בערוץ הילדים, הייתי אומרת להורים שלי שאני חולה והייתי נשארת בבית רק כדאי שאני אוכל לראות את השידור החוזר, שחלילה אני לא אפסיד פרק. וככה אני עד היום. יש תוכניות כמו האוס ובטי או בוסטון ליגל שאליהם כבר התמכרתי, ואין מה לעשות. אז מצאתי לעצמי טריק, איך לא להתמכר לכל הסדרות החדשות ונורא מפתות יש לציין שיוצאות לטלוזיה, ופשוט כל פעם שמתחילה תוכנית חדשה בערוץ מסוים, אני פשוט לא אתחיל לראות אותה, כי אחרת הסוף יהיה רע ומר. ואל תגחחו ותגידו לעצמכם שאני סתם ואני אראה תוכניות ואם אני אפסיד זה לא נורא, אבל אתם צריכים להבין שלפעמים אני מתכננת את כל היום שלי לפי מה שאני אמורה להספיק לראות בטלוזיה, רק כדי שאני לא אפסיד, כי יש תוכניות שאין להם שידורים חוזרים. כזאת אני, משוגעת.

גם לריאלטי הספקתי להתמכר ובין התוכניות המועדפות שלי אפשר לראות את הטופ מודל ופרויקט מסלול (פרויקט זו התוכנית המועדפת עלי בכל הזמנים, עד כדי כך, שכשחזרתי מהמחנה קיץ ליומים, זה היה רק כדי לראות את השידור החוזר שלה), יש גם את הישרדות האמריקאית, אבל אני תמיד שוכחת מתי זה אז לא ממש יוצא לי לראות. וסדרות יותר ישנות כמו אפקט הפחד ומפרוע לרגוע בערוץ 8 ומתחילות מחדש (אני יודעת שלא שמעתם על זה, אבל זה היה בערוץ 3) ובטח יש עוד מליון שאני פשוט לא זוכרת כרגע. אבל עכשיו רציתי להתמקד בשתי תוכניות חדשות דווקא, שתיהן מערוץ 10. כי ערוץ 10 באמת, כל הכבוד לו, הפציץ בריאלטי דיי טוב, אומנם שטחי וחסר כל פואנטה, אבל טוב, ומעניין. היפה והחנון זאת הראשונה, שאני רואה את זה רק בגלל שזה נורא מצחיק, ואני מרגישה נורא חכמה ליד כל הבנות שם. ולאחרונה אני גם רואה את לרדת בגדול, שאני נורא אוהבת את הרעיון שהם לא באים לשם בשביל כסף או מכונית אלא בשביל עצמם. ובעצם כשהם באים לתוכנית הם דיי חסרי ביטחון ולא מעריכים את עצמם וכל התוכנית יש תהליך שרואים איך חוזר להם הביטחון ואיך שהם חוזרים לאוהב את עצמם והם מעריכים את עצמם יותר. וכמובן שגם ביפה והחנון הם עוברים תהליך, היפות מבינות כמה הם יפות (הם לא ידעו את זה קודם) כי כל הבנים מזילים עליהם ריר, והבנים מבינים שכמו תמיד, גם כאן הם עדין מכוערים וחנונים, כי ככה הבנות מתיחסות אליהם. ובגדול זו תוכנית מאוד עמוקה וחשובה.

את מפרץ האהבה אגב לא יצא לי לראות, כי השם הזה מעצבן אותי, וזה עיניין עקרוני. גם את האח הגדול לא ביקרתי עדין, מעיקרון

ה 'לא אצפה- לא אתמכר' אבל זה עיניין של זמן, ובעוד חודש חודשים אני בטוח אדע כל פרט ופרט בתוכנית הזו. אני יודעת שזה יהיה הסוף, כי גם את היפה והחנון אמרתי שאני לא אראה.

קודם כל, אספר לכם שיש לי את המערכת שעות הכי טובה בעולם. עכשיו נפנק אותכם בקצת תמונות מהקיץ.

במסעדה כלשהי בהרצליה, חוגגים לעמיתי יומולדת.

'דול, תצלמי אותי נוהגת, שאני אשים בבולג ואתלהב שיש לי רשיון ואוטו'.

אילת 2008. בהחלט התמונה הכי יפה שאיי פעם צילמנו.

אילת 2008. אחרי שהבנות התפרעו באבובים. אני לא.

אילת 2008. מנשנשות עוגת גבינה. תכף יתחיל איתנו אמריקאי.

ארוחת בוקר עם עמיתי בג'ו קפה לפני המיונים לטיס.