כשבאים אליי ושואלים אותי מה השעה
משום מה זה מדכא אותי
כשמחזירים לי עודף בחנות
לא יודעת למה
אני לא בודקת אותו
כשאומרים לי תודה
אני לא תמיד מחזירה בבקשה.
כשמחמיאים לי על ציור,
אני אומרת "אה, יש לי יותר טובים,..הוא גם לא משו..אבל תודה."
ואני בתוך עצמי פשוט בהלם שאמרו לי את זה.
כששומעים או קוראים שיר שלי
ואומרים "וואי איזה יופי" במקום להגיד תודה, אני ממלמלת משהו שאפילו אני לא יודעת מה, ומשפילה מבט.
אףפעם לא הלכתי עם ראש מורם,
אףפעם לא דיברתי עם פה פתוח .
והכי מצחיק זה
שבכמעט רוב, אם לא כל הפעמים
החיוך שלי- הכי אמיתי שיש.
אני אפילו מתביישת להזמין גלידה במקדונלדס.
או לבקש שוקולד בארומה
ועד שזה קורה
לא תמיד מבינים אותי
ו90% מהמשפטים שאני אומרת
אני צריכה לחזור עליהם לפחות פעמיים
אז למה כשמתייחסים אליי
אני לא יודעת להחזיר את היחס הצפוי?
אני יודעת טוב מאוד לענות על השאלה הזאת
מאיזה שהוא מקום אני פוחדת להגיד לעצמי את האמת
ואני ממעיטה בערכים שלי בצורה מטורפת.
עכשיו, כל אחד ממעיט בעצמו
אבל אצלי המקרה איום
כי זה לא נותן לי לזוז
אני נשארת קפואה
והמילים רצות רק במחשבה.
החוסר ביטחון הגדול שלי אוכל אותי לאט לאט
ונמאס לי
די עם זה.
פשוט די.
נשבר לי.
><
ליהי
החסרת ביטחון והערכה עצמית ממוצעת
יש אנשים שיכולים לחשוב שזה בא ממקום של "צומי"
ויש אנשים שיכולים לחשוב שאני בכיינית
ויש אנשים שיבינו אותי
אז באמת לא כלכך מעניין אותי לאיזו קבוצה אתם משתייכים,
כי תגיות זה זין
וזה בדיוק מה שאני שמה על אנשים שחושבים שאני צריכה תשומת לב.
כי זה הדבר האחרון שאני רוצה בתקופה הזאת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
wHo Is LeE?