הסיפור שלי ארוך. אפילו מאוד.
בחרתי להתחיל להביע את עצמי בבלוג בשיר אחד שכתבתי,
השיר הראשון,
נכתב אחרי שהכל נגמר.
אחרי שעזבת.
רק שתדעו, אתם היחידים שקוראים את השיר הזה.
לפני החברות לפני הכל.
מקווה שתהנו, ואם לא אכפםת לכם, אשמח אם תגיבו.
ושוב.. לראות את הפנים שלך
לא מצליחה להפסיק להסתכל על העיניים הכחולות שלך.
המבט שמקסים אותי שוב בשנייה.
שמחזיר הכל להיות כמו שהיה.
כל געגוע, כל דמעה.
לראות אותך, לדבר אחרי כל כך הרבה זמן.
להיזכר כמה היה לנו טוב.
וכמה לי רע.
ולבכות על איך שזה נגמר.
לראות תמונות ולהיזכר,
אהבה שהתחילה כל כך תמימה.
נמשכה שנתיים,
עליות וירידות.
אושר ודמעות.
ריבים וטיפשות.
אבל נגמרה מגעילה.
השאירה טעם כל כך רע.
טעם של עוד.
אחרי נשיקה ראשונה ואחרונה.
שהיתה הכי שונה,
היחידה שבאמת הרגשתי את הפרפר הזה בבטן.
הפרפר הענק הזה שעשה לי באלגן.
ואחרי זה נפל בתרדמת ומחכה שוב להתעורר.
וכניראה שישאר לישון לעולם.
אתמול אתה היית
אבל לא איתי.
לרגע חשבתי שאולי סוף סוף זה יהיה אמיתי.
שהנה הרגע הזה בא.
ואולי אתה באמת זוכר איך שזה היה.
ואיך זה יכול להיגמר הפעם.
אבל כניראה ששוב, אני לא מבינה..
שלמרות הכל נשארת אתה.
אתה לא יכול להבין בכלל איזה חלל השארת אצלי,
חור כל כך גדול.
מקום שהיה אמור להתמלא באהבה שלך
אבל כניראה שישאר ריק תמיד.
והסוף,
להסתכל בך
הולך.
ולא אומר שלום.
והנה שוב הלב מפסיק לפעום.
ולרגע לחשוב שאולי תסתובב ותחזור
ולראות אותך הולך וקטן. עד שכבר אי אשפר לראות
ואז להבין שזו המציאות.
ואני ואתה נשאר תימד בגדר חלום.
זהו, זה בעצם לא ממש שיר, אבל זה משו שאני כתבתי.
כל מילה כנה.
כל מילה נכונה.
כל דימעה אמיתית.
גם עכשיו כשאני קוראת שוב יש לי את החנק הזה בגרון..:[
זהו, תגיבו:]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
