..:::Here Comes The Sun:::..

זהו, אמרתי הכל.

ה-כ-ל.

בדיוק כשהיה לנו ההכי טוב.

"אני לא יכול לחיות בלעדייך,

אני אוהב את העולם כי את נמצאת בו.

אני קם בבוקר בשבילך, וחולם עלייך בלילה.

אני אוהב אותך"

גם אני אוהבת אותך.

בפעם הראשונה, באמת, הרגשה אמיתית.

ואז, נזכרתי במה שהיה שם..

וכמה אני מטוטמת שעשיתי את זה.

השפלתי מבט.

"מה קרה? תספרי לי...."

ואז, אז הכל יצא.

כל הגועל שהיה שם,

שחסם את הרגש,

שגרם למחנק הזה בכל פעם שניזכרתי בו. ובך.

סיפרתי הכל.

ואז, לראות את העיניים שלך מתמלאות מדמעות...

שותק לרגע מההלם.

נחנק, אבל לא בוכה.

סליחה. אני מצטערת.

זה גרם לי להבין כמה שאני אוהבת אותך.

באמת..

ועם הקול הזה, המאוכזב, אתה אומר שזה לא אשמתי, ולא נורא,

כשבעצם אני יודעת, שעשיתי את הנורא מכל.

סליחה.

הרסתי הכל. אני יודעת.

אני אוהבת אותך.

תסלח לי בבקשה...