כן, זה הכל סתם, משחקת אותה חזקה בלעדיך,
מחייכת כשאתה עובר,
אבל לא, ממש לא.
אני צריכה אותו.
כל כך צריכה.
שיגיד לי שאני יפה, ושאני צריכה להישאר כמו שאני,
שיגיד לי שהוא אוהב אותי.
כן, אתה סיימת את זה.
הדמעות מיהרו לזלוג.
הגעגוע הזה שמציץף כשאני רואה אותך,
כניראה שעכשיו אני מבינה כמה אני כן מרגישה אליך.
אולי אפילו אוהבת.
מצד אחד, כן זה מגיע לי.
מצד שני, אם באמת היית אוהב אותי, היית יכול לסלוח.
היית יכול להבין שזו הייתה טעות חסרת משמעות.
כל כך.
אבל כניראה שטוב לך הרבה יותר ככה.
ככה זה ניראה.
צוחק לך עם השרמוטההה הקטנה הזאת!
דאם כמה שאני שונאת אותה.
אבל אני מתוסבכת בתוך עצמי,
עם שניהם.
לשניהם אני מתגעגעת.
לא עובר יום בלי שאני חושבת עליהם.
לפחות על אחד.
משו נדפק אצלי.
שניהם שברו אותי.
ואני עדיין אוהבת אותך.
לא יודעת את מי יותר או איזה רגש יותר חזק.
אבל מאז שאתה חזרת, אני שוב נזכרת בהכל.
שוב כמה אהבנו, כמה סבלנו.
כמה אני מתגעגעת אליך.
ואולי עדיין בתוכי, אני מאמינה שיהיה משו.
שנהייה ביחד.
שאתה הבאנאדם שמיועד לי.
כן כמה שזה ילדותי.
אני לא אפסיק לאהוב אותך ולהאמין שיום אחד נהייה יחד.