החיים זה לא מה שהבטיחו לי

כאן מתחיל הכל. על הדף הריק.

קצת על עצמי בתור סיפתח:

יכול להיות שחלקכם קראתם את הבלוג של סר אלן, שהתאבד לפני 3 שנים. הבלוג עוד עומד וקוראים לו  דיכאון בלוז למי שמעוניין לקרוא.

סר אלן ז"ל היה אבא שלי. קראו לו רענן, והוא היא כל עולמי. סיפור מותו של אבי הוא בלתי רגיל, לפחות מהזווית שלי.

אז אפשר להשען אחורה ולקרוא את הסיפור המוזר הזה שכולו אמיתי, אם זה מעניין אותכם:

הכל התחיל לפני 3 שנים, כשגמלה בליבי ההחלטה לנסוע לאמסטרדם. התכנית קרמה עור וגידים וכך יצא שיצאנו שני חברים ואני לאירופה. המטרה מבחינתי הייתה לראות את הבניינים, הגנים הבוטאניים, וכמובן הקופי שופס הנהדרים של אמסטרדם. התאכסנו במלון קטן ברחוב הראשי ויצאנו להסתובב בעיר. יום למחרת קמתי עם תחושה רעה. מי שהתנסה בזה ידע על מה אני מדבר- זו התגובה הפסיכוסומטית שקוראת לעיתים לאנשים כשאדם שמילא חלק מהם מת. ככה אני הרגשתי- כאילו חלק ממני נעלם במשך הלילה. מיד ידעתי מה קרה- אבא מת. לא יחסתי להרגשה הזאת חשיבות כיוון שלא אמרו לי שהוא מת, לכן המשכתי כרגיל בבילוים ברחבי אמסטרדם, בעוד שבישראל אבי נקבר באדמה. המשך יבוא...