החיים זה לא מה שהבטיחו לי

ובכן, המטוס חנה לו, ואני טילפנתי לאמא:

"אני נחתתי עכשיו"

"ני מחכה לך מחוץ למטוס"

חשבתי שזה הסוף שלי, שאני משתגע...

צדקתי. אבא מת. זה לא הגיוני בכלל!

אמא ודוד שלי חיכו מחוץ לשרוול עם תגים מיוחדים( דודי עובד בנתבג) אמא הסתכלה עלי, וניגשתי אליה לאט.

נשיקה

חיבוק

אני רק זוכר שאחרי הבשורה על המוות, התחלתי לבכות ולצרוח. אני זוכר שחיכינו חצי שעה למזוודה שלי, ושהחצי שעה הזאת נמשכה הרבה זמן..

נסענו אמא שלי, הדוד השני שלי ואני, ברכב ששכר לנו הקיבוץ( על תפקידו של הקיבוץ בסיפור- בהמשך) ונסענו לעיר של הסבים שלי, לשבעה. ברחתי משם מהר וחזרנו לקיבוץ. ואני חזרתי למציאות חדשה בלי אבא.