פאק, עבר בדיוק שנה מאז ירדן.
אתמול בלילה לא הצלחתי להירדם בגלל זה... כל הלילה חבשתי על זה.
העלתי לי כל מיני זכרונות מאותם לילות, כל מיני רגשות מאותם ימים.
כל מיני מחשבות, כל מיני אמירות שאמרתי ושהם אמרו. כל מיני תגובות..
אני לא מאמינה שעברה שנה שלמה מאז. שנה! אני לא יודעת עם זה המון או מעט..
אני רק יודעת שזה שנה. שנה שלמה..
אם להגיד שאני לא מרגישה אליהם כלום? אני סתם אשקר.
פתאום נזכרתי בלילה מה היה עם עמית. הנשיקה הראשונה, מה שקרה אח"כ, לילה אח"כ...
על מה שהוא אמר לי, מה שהוא הרגיש... פתאום בא לי גל של געגועים אליו...
ועידו... רק השם שלו מעלה בי שוב את אותו הלילה שישנו יחד.
את אותו הלילה הקסום. את אותו הלילה שבה עשיתי טעויות, דברים שכלכך רציתי
וידעתי שאסור. שזה לא בסדר... עברה שנה שלמה ואני עדין כל כך משתוקקת לראות אותם.
לדבר איתם, לשאול אותם, לחבק אותם, להרגיש שהם באמת לידי. לדבר איתם, בעיקר.
במקרה היום יש לי ולאורי 7 חודשים. אני מאוהבת בוא כמו שלא הייתי מאוהבת בחיים שמישהו.
אני אוהבת אותו באמת כי אני יודעת שהוא גם אוהב אותי.. זאת הפעם הראשונה שאני אוהבת מישהו שאוהב אותי חזרה.
אני חייבת להגיד שממש טוב לנו יחד.. אבל אני אף פעם לא אשכח את מה שהיה בירדן, ואני אף פעם לא אשכח אותם.
עד שזה לא יגמר. עד שאני לא אדבר איתם זה לא יגמר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Miss. Happiness