ושאני אומרת שזה זהו זה, אז זה זהו זה.

כי הגיע הזמן. אחרי ארבעה וחצי חודשים מזורגגים, הגיע הזמן.

וזה גם אומר להפרד נפשית מהכל, פיזית, מינית.

מה שלא כל כך קל כמו הנראה, אבל קורה. זה אומר שזה יהפך מעתה והלאה,

לבלוג עם נערה, נטולת אהבה, שזה מצד אחד טוב (אחרי כמה זמן שהתגברתי עליו!)

ומצד אחד רע, כי הרי החיים יכולים להיות נורא משעממים (לא.)

זה פשוט שכל "החיים" שלי סבבו סביבו ורק סביבו, ופשוט הוא נהפך לחיים שלי.

אבל אחרי שנפגשנו והתנשקתי (מבחינתי בפעם האחרונה.)

חוץ מאת הלשון שלו לא הרגשתי שום רגש מיותר, וזה טוב.

שקיבלתי ממנו SMS לא התרגשתי מזה כמו פעם, או במילים אחרות,

לא היו לי פרפרים בבטן. מה שמסמל רישמית שנפתרתי מהנטל.

אז כל הכבוד לי ומגיע לי צל"ש. גם אם זה נגמר לפני ארבעה חודשים וחצי,

ברגע הזה זה נגמר רגשית, אז זה הרבה יותר טוב לי ככה.

והינה קטע מסיפור:

"זה נגמר. לפני כמה חודשים כבר," אני אומרת לה בשקט.

"ביוזמתי," אני מוסיפה, כי פתאום זה חשוב לי, משום מה.

היא אומדת אותי בעיני הפלדה שלה. "זה ייגמר באמת,

רק ביום שבו יקרה לך משהו חשוב בחיים, לטוב או לרעה,

ולא תחשבי עליו ולא תזכרי אותו בכלל. רק אז זה ייגמר באמת.

וזה יכול לקחת שנים, ויש כאלה שזה לא נגמר להם באמת לעולם."

ועל זה אני יכולה לומר וואו, ושזה כל כך התאים לי לקרוא את השורות הללו,

כי זה בעצם כל כך נכון לגבי, אז להתראות יות, אהבה של פעם.

הפרינססה .