יכולתי לחלוק את האושר עם מישהו, יכולתי.

בפעם הראשונה. תמיד, יש לי אהבות, אבל זה אף פעם לא יוצא

על ט"ו באב או בולנטין, אני תמיד נדפקת.

אני רוצה להיות עם מישהו שנה שלמה.

חה. וואו איזה רצונות יש לי, על רמה, תמיד אמרו לי שלרצות

זה דבר טוב, אני יודעתD: אני תמיד עושה הפוך.

וזה מה שמיוחד בי, אני לא האמנתי שרצו לבקש ממני עצות

לאיך להיות עם בנים, איך אני "עושה" שהם כלכך רוצים אותי.

אני שולטת בהם? ממש לא. זה כלכך הצחיק אותי.

למי שזה הולך לו, זה הולך לו, למי שקצת פחות, קורה.

זה קשה להפנים ששנה שעברה הייתי זאתי שלא מבינה בבנים,

שאף אחד לא הסתקל לכיוון שלה, שאף אחד לא רצה.

אני מקבלת פיצוי על השנים האלה.

מוזר לי. מאד, כי אני לא רגילה לזה, זה לא מוכר.

אבל עכשיו? אני מתחילה לחבב את זה, מאד, כי טוב לי.

בלי עין הרע טפו * 3 כי אני יודעת שאני לא מאבדת תקווה.

אני רק רוצה סמס קטן, עם "אני אוהב אותך פרינססה",

לא יותר לא פחות. מילה קטנה? הרבה משמעות בעיני.

אבל למה שאני אקבל והן לא? למה?

להן לא מגיע יותר ממני? בדוגרי, כולם מתלוננים שאין

להם אהבה (גם אני) אבל עדיף להיו לבד עכשיו,

מאשר להיות לבד לכל החיים. זה רק יום,

שמחלקים בו לבבות, אבל עדין רק יום.

 אני אוהבת אותך.

הפרינססה[: