איך אני אמורה להתחיל את הפוסט הזה? זה סבל, זה כאב, זה משהו שאלוקים עוד לא הספיק לחוות.

אני עושה הרבה דרמה, אבל לא מסתם.

אף אחד בעולם לא יעז לומר שכל הסבל של החצי שנה הזו הוא סתם.

מגיע לי יותר טוב? לא, ממש לא מגיע לי, לא אמרתי ולא הפצרתי את פי.

אני רק אומרת שכמו שלכולם מגיע להיות מאושרים, גם אני צריכה להיות מאושרת.

אתם מכירים את זה, שיש לכם את כל העולם ביד, ואתם לא מעריכים את זה בגרוש,

ואז שזה נעלם, רק אז, אתם באמת מבינים כמה אתם מעריכים את וכמה אתם רוצים את זה בחזרה?

וכמה שאתם מטומטמים - אבל אין דרך חזרה. תמיד יש, אבל עוד לא מצאתי אותה.

הגיע הזמן להגיד שלום לחיים הקלים, אחרי חצי שנה, ולהקבל בברכה את ההתאמצות של מעל ומעבר,

וגם אם זה נראה בלתי אפשרי, לתת מעצמי הכל, כדי שאני אהיה מאושרת עם מי שאני אוהבת.

ורק בשביל זה, אני מסוגלת להקדיש חלק מהחיים שלי.

מחר, זה חצי שנה לסבל, לאהבה, לנשיקות, להכירות, לפגישות,

לצעקות, לריבים, לחיבוקים, לתמיכה, לשינוי, לטיול, לכוכב שלנו,

לעמיתם שתמיד ישאר אצלי בלב, לכוכב הנופל הראשון שראיתי,

למשאלה שביקשתי ולא בדיוק התגשמה, לשיחה איתה, לריבים עם כולם,

לזה שראיתי את כולם, בתקופה הפריחה שלי,

וזה כל כך מוזר, זה מן זה חצי שנה וזה עדין לא נקלט, אתה בטח שכחת ולך לא אכפת.

אבל אני לא ואני אוהבת אותך, אני אוהבת אותך הכי בעולם!

מחר, והלוואי וזה היה רק חלום.

הזמן עבר מהר, יותר מידי מהר, ולא - לא נהנתי ממש.

עמיתם.3>

האהבה בחיים לא תלך.

הפרינססה.

מחר אני אבכה, הרגשה.