אז חשבתי אולי אני אכתוב על עצמי פוסט. כן , על עצמי .
אז.. מי אני בעצם ? אני שֶרִי , אתם יכולים לקרוא לי בווריאציה אחרת של השם שלי כמו שר/שרוש.
לא, ההורים שלי לא ממש מחבבים עגבניות שרי אם תהיתם ובעצם נקראתי על שמה של סבתא של אמא שלי , שרה ז"ל.
אבל בגלל ששרה זה שם לא מודרני בעייני ההורים שלי הם החליטו לתת לו "טאצ'" צרפתי , כי שרי זה יקירתי/אהובתי בצרפתית.
מה אני יכולה לספר על עצמי ?
עוד 33 ימים בדיוק ימלאו לי 17 שנים.
אני חצי מרוקאית מצד האבא וחצי רומניה מצד האמא .
האמת שאני יותר מתחברת לצד המרוקאי שבי , מה שמסביר את הפתיל הקצר שלי ובכלל ,
למסורת , למנהגים , לשפה , לתרבות [ כן , יש תרבות אצל המרוקאים 
] .
אני חובבת אופנה , בישול , צילום : לייף סטייל בקיצור.
מי שלא יודע אני מכורה לערוץ האוכל וערוץ החיים הטובים.
והחלום שלי זה ללמוד עיצוב פנים ובישול ולפתוח בעתיד מסעדה שמשלבת גם את אומנויות הבמה (2 האהבות הגדולות שלי)
ואני אעצב אותה גם ( אני לומדת עיצוב ) .
אף פעם לא ממש חיבבתי את המראה החיצוני שלי ,
מה שגרם לי לביטחון עצמי נמוך ולשנאה עצמית עמוקה.
תמיד הייתי הילדה הנמוכה , השמנמונת וזו שבנים לא יורקים לכיוון שלה, בזמן שבכיתה ה' כל הבנות התחילו להתפתח והניצנים היו מתחילים לפרוח ולצאת לאוויר העולם אני נשארתי קרש גיהוץ.
אבל אל דאגה , בכיתה ח' הניצנים נזכרו לפרוח ,באיחור של 3 וחצי שנים ,אבל פרחו ועד היום הם ממשיכים לפרוח.
אף פעם לא היה לי חבר ביסודי וגם אם תפסתי אומץ והצעתי לילד חברות הוא סירב לי והייתי בדיכאון עמוק.
אבל תמיד אהבתי לשיר ולרקוד ולשחק ותמיד על הבמה הכל היה נעלם והתנהגתי כמו שרי שהייתי רוצה להיות ..
בעלת ביטחון עצמי , בטוחה בעצמה ובמטרות שלה , נלחמת על מה שמגיע לה ולא רואה אף אחד ממטר.
בחטיבה התחלתי להרגיש שינוי עצום.
קודם כל בנים התחילו להסתכל עליי , פתאום נראתי יפה בעייניהם.
אבל תמיד כשנדלקתי על מישהו לא הייתי מסוגלת להתחיל איתו בגלל חוסר הביטחון העצמי שלי , כמובן.
כמה זמן לפני החופש הגדול הכרתי את אהבת חיי , התאהבתי בילד בן 13.
לא ידעתי כל כך למה אני נכנסת ולמה לעזאזל אני מאוהבת בילד בן 13!
זה היה שוק עצום בשבילי. עצום.
זו אהבה כזאת שאי אפשר לתאר אותה במילים וחוץ ממני וממנו ? אף אחד לא יכול להבין את האהבה שלנו.
ההורים שלי ,במיוחד אמא שלי , לא קיבלו את זה. הם ניתקו אותי מהעולם , היו תקופות שהייתי בדיכאון של ממש ונפרדנו למרות כל האהבה.
עכשיו אחרי חצי שנה , האהבה שלנו עדיין חיה ובועטת ואני מקבלת ממנו כזה כוח להמשיך הלאה , ביחד איתו .
הילד הזה שינה אותי מקצה לקצה ,
מהילדה הביישנית , עם הביטחון העצמי ברצפה הוא גרם לי להיות שלמה עם עצמי , לאהוב את מה שאני רואה במראה. להסתכל על הדברים הקטנים ולצחוק , לחייך אל החיים והם חייכו אליי.
הוא גרם לי להרגיש כמו שרציתי להרגיש וכל חיבוק שלו , כל נשיקה שלו גרמו לי להרגיש פרפרים מטורפים בבטן ולהיות הילדה הכי הכי מאושרת בעולם.
לפעמים בחיים צריך להילחם ובסוף תמיד מקבלים את מה שרוצים. תמיד.
אני אוהבת אותו יותר מהכל ואני הבטחתי ואני אקיים : כל הסבל הזה שעברנו היה שווה את זה ובסופו של דבר נוכל להיות ביחד בלי כל הדיסקרטיות הזאת שעוטפת אותנו בלי סוף.
וזו השאיפה הכי גדולה שלי.
אז איזו שרי אני היום ?
שרי שנלחמת על מה שמגיע לה , חייכנית , חברותית , שלמה ב80% עם המראה החיצוני שלה ועם האופי שלה.
עושה דברים למען החלומות שלה ומאמינה בעצמה.
אני לא יודעת אם מישהו קורא את זה באמת , אבל הכי חשוב שאני 'הוצאתי' דברים שהיו על הלב שלי המון המון זמן וזה היה דורש פוסט.
תודה אם מישהו קרא את זה בכל זאת
בבלוג זה
בכל הבלוגים
) ודבר שני אהובי רחוק ממני 
