לאחרונה יוצא לי לחשוב,

שאני כ"כ צריכה את הבנאדם החמים הזה שיהיה כאן בשבילי,

כ"כ צריכה אותו, את מי שיחבק אותי כשאני צריכה, שינחם אותי באיזה מילה טובה, נשיקה.

אני רוצה את זה כל כך...

אבל ככל שעוברים הימים אני נוכחת לדעת שאין בי כלום,

אני לא יפה,

אני לא חכמה,

אני לא מוכשרת.

למה שמישהו ירצה אותי? אני כלום.

ואולי אני אומרת את כל זה רק בשביל להתמסכן, למרות שאני לא חושבת,

אבל חבל שהבנים בגיל הזה חושבים רק על המראה החיצוני,

מה שמקלקל לי את כל הסיכויים לאיזשהי מערכת יחסים בקרוב- מערכת יחסים שלעולם לא תהיה.

ואני שונאת את זה. שונאת את איך שאני נראית, את מי שאני הופכת להיות.

לא יודעת אם זה רע ולא יודעת אם זה טוב, אבל אני פשוט שונאת את זה יותר ויותר מיום ליום...

כמה שזה קטנוני, "אני לא יפה ואף אחד לא ירצה אותי", זה נכון.

לא היה לי מישהו אף פעם. לא קיבלתי נשיקה ממישהו אף פעם. לא היה לי מישהו אובייקטיבי לדבר איתו אף פעם. אף פעם.

הייתי צריכה להיוולד יפה יותר.

ואולי קצת פחות קטנונית.