זה היה פשוט יותר מדי בשבילי. אז קמתי והלכתי הביתה.

הראש שלי עמוס ביותר מדי דברים כרגע, רובם שטויות, ואין לי כוח לעוד דברים. נמאס לי. פשוט נמאס, כל הכוחות שאגרתי כבר התבזבזו... מה זה משנה על מה?

היום המעייף הזה לא ייגמר אף פעם. לא יודעת אם הוא התחיל בכלל.

מה אני רוצה מעצמי? מה אני רוצה מהעולם?

לפעמים נדמה לי שאני פשוט יותר מדי שברירית. יותר מדי ילדותית.

או שהן הילדוּתיוֹת, הן אלה שגורמות לי להרגיש רע עם עצמי.

אני שונאת את עצמי במצבים כאלה. אני פשוט רוצה לברוח מעצמי, להיות נשמה עירומה שמחפשת מקום אחר לשכון בו.

אני עייפה. אין לי כוח לזוז, אין לי כוח לדבר. אין לי כוח לחשוב.

הייתי חייבת לקום, ללכת, הייתי חייבת לחזור הביתה. רק הביתה.

לשבת עם איפור שנמרח מהדמעות, מדי פעם לחייך לעצמי ולהראות לעצמי שאני עדיין מסוגלת לחייך.

כן, אני עושה את זה הרבה. כשעצוב לי, ואני בוכה, אני מחייכת. להראות לעצמי את כל השמחה שיש לי בחיים בעזרת החיוך הזה. כי בדרך כלל אני בוכה משטויות, וצריך מישהו שיזכיר לי שיש גם דברים טובים. אז המישהו הזה בשבילי- הוא אני.

שום דבר כבר לא יכול לעזור לי.

אני נואשת.

מחפשת שוב את הנקודות בחיים שלי בהן אמרתי לעצמי "זהו, עכשיו אני מוותרת." אבל לא מצליחה למצוא.

לאן נעלמתי אני? אני שוב מנסה להיאבק בעצמי, לראות מה עשיתי רע, מה אני יכולה לתקן.

ושוב, אני נוכחת לגלות שלא אני האשֶמה אבל אני מפילה את האשְמה על עצמי.

ושוב, אף אחד לא שם לב חוץ ממני.

ושוב, אני בורחת ולא מסוגלת להתמודד עם מה שקורה מסביבי.

ושוב, אני משתדלת לא לבכות וללכת מהר לפני שמישהו יראה חס וחלילה שמשהו קרה לי.

ושוב, אני מחליטה להיות תינוקת ופשוט לוותר...

והכי הורג אותי, בדרך הביתה, אני מסתכלת כל דקה על השעון, לראות לפני כמה זמן עזבתי.

מדמיינת מה הן עושות במקום ההוא שממנו הלכתי - ומתחילה לבכות.

לבכות כאילו מי-יודע-מה קרה לי.

והחיבוק הכואב הזה, החיבוק של הסוף, של הפרידה. החיבוק שמראה שהכל אצלי בסדר וששום דבר לא נפגם אצלי.

החיוך נשאר על הפנים, שום דבר לא שונה.

"מה קרה לה? לא עשינו לה שום דבר." אבל עשיתן הרבה...

החיבוק הזה, תוך כדי לחישה באוזני "זה בגלל מה שעשינו?" ואני מנידה בראש ונותנת לך להרגיש בסדר עם עצמך.

את בסדר, לא עשית כלום. כולם אוהבים אותך, למה לי לשנוא אותך פתאום?

ואכפת לך. באמת אכפת לך.

אבל אני בשלי. "שום דבר לא קרה, אין לי מצברוח פשוט." עוצרת את הדמעות שמאיימות לפרוץ ולצרוב בעיניי.

נושמת עמוק והולכת.

אני לא יודעת את מי להאשים, למרות שבסוף יתגלה שאני זאת שעושה הכל בכוונה.

נחכה לרגע גזר הדין, בו כולן יתחברו.

ואם הן ישימו לב שמשהו קרה, המקסימום שאליו הן יגיעו יהיה "קרה משהו, חומד?" ואני אסגור את השיחה או אכתוב "אולי." חסר משמעות ואלך.

עד אז -

         קפיולט.