ככל שמשהו הולך ומסתדר, כך עוד משהו יבוא ויישב על הראש שלי כדי שחס וחלילה אני לא איאנח ברוגע לכמה שניות.

לפעמים נדמה לי שאנשים פשוט לא שומעים או לא רואים אותי, ואז אני נוכחת לגלות את האמת העצובה - אף אחד לא רוצה לראות ולא רוצה לשמוע...

התהום שנפערה בלב המעוות שלי כבר לא יכולה לחזור לעצמה, לא משנה כמה חול יכניסו לבפנים.

לא משנה כמה שטויות אני אוֹכַל, החור הזה תמיד יישאר ואולי אפילו יהפוך לעמוק יותר...

הכוחות שלי נגמרו, אפילו להקים צבא מעודד בנבכי המוח שלי אני לא מסוגלת.

אני רוצה לעצום עיניים, לפני שהן נסגרות מעצמן, ופשוט לישון מבלי להתעורר, שינה ארוכה וטובה, חסרת מכשולים והפרעות...

החלטתי שלהאשים את עצמי זה לא הפיתרון הנכון, למרות שלפעמים אני באמת אשמה.

אבל הפעם אני סתם מקנאה. שוב פעם העיניים שלי פוזלות לכיוון אחר, ואני, שְטוּפַת כשלונות- עדיין מנסה להחזיר אותן למקום.

הקנאה פשוט מתפרצת וזה לא בשליטתי, למרות שהבטחתי לעצמי ולכולם שזה כבר לא אכפת לי.

הכל כבר עבר לי... אבל זה כאילו אני מתעקשת.

שיעברו כבר הימים האלה,

שנמרחים ומתארכים כמו מסטיק,

שלא נותנים לי רגע אחד מנוחה.

שיפסיק כבר הבכי הזה.