המוח שלי הגיע לכזו רמה של עליבות נפש,

שאפילו להודות בטעויות שלי אני לא מסוגלת מבלי להזכיר למישהו כמה רע הוא עשה לי לפני הרבה זמן.

וכשאני זוכה לתגובות של "על מה את מדברת?" אני נאלצת להשפיל את מבטי בבושת פנים ופשוט לשתוק.

ואם שאלתם, הצבא המעודד בנבכי המוח שלי כבר הוקם ואני מרגישה הרבה יותר טוב.

חסרים פה ושם קצת חיילים וקצת פלוגות, אבל גם על זה אני עובדת...