המצלמה שלי ואני (:

נראה לי שזה הפוסט הראשון שאני משתף חוויות דרך מילים ופחות דרך תמונות.

לפני שלושה חודשים אמא שלי קיבלה מייל על התחלת ארגון פגישת מחזור של היסודי שלה- כל שכבת ח'- לכבוד יובל לאנשים.

במהלך המיילים לארגון המארגנת ציינה שצריך צלם ואמא שלי נידבה אותי.

מאז אותו יום אני מעורב בכל תהליך ארגון שקשור למפגש, ואני מתחיל להכיר את האנשים ולהבין את ההתרגשות מנקודת המבט של אמא שלי- היא סיפרה לי על כל האנשים, על כל שיר שהם היו שרים, על כל החוויות, על כל הטיולים שלהם מחוץ לבית ספר, על זה שהם היו מדברים אחד עם השני עם אשל וחוט, פשוט על הכל!

אז ככל שהתקרבנו למועד המפגש אמא שלי ואני התרגשנו יותר ויותר!

הייתי קצת לחוץ כי ידעתי שאני צריך לתעד 100 אנשים מתחבקים ומתנשקים וקופצים אחד על השני אחרי 36 שנה שהם לא נפגשו! והייתי צריך לתעד כל רגע מרגש..!  אז.. צילמתי 584 תמונות. כן, זה הרבה.

בתחילת הארוע שצילמתי תמונות ראשונות אנשים אמרו לי :"זיו, זיו לנג!" או- "זיו, אתה הבן של דלית, נכון?" כי הם ראו במיילים שזה השם שלי וכבר כולם הכירו אותי..

היו הרבה אנשים ואוכל ושתייה ומוזיקה וגם אחד מהבוגרים הוא שי דקל, זמר מפורסם (שאני עד למפגש לא שמעתי עליו) וראיתי את האחיינית של יהורם גאון, שהיא נראית בול כמוהו רק עם תלתלים ג'ינג'ים ארוכים.

המפגש היה מאוד מאוד מרגש וכשצילמתי את כולם תמונת מחזור חדשה לאחר 36 שנה עברה בי צמרמורת, זה היה מדהים איך ארגנו את זה!!!!!! חוץ מ2 אנשים בערך שלא יכלו להגיע, האנשים האחרים שלא הגיעו, לא הגיעו מכיוון שהם לא בין החיים יותר.

אפילו המנהל שלהם היה!! שהוא בן 80+..

אתם זוכרים את תמונת המחזור של ההורים שלכם? תמונה ענקית של המנהל, צוות המורים, והתלמידים מחולקים לפי כיתות? אז הם השיגו את התמונה הזאת והייתה מישהי שסרקה את התמונה הזאת, גזרה כל תמונה של כל תלמיד ופליסטקה את זה (שמה את זה בפלסטיק) עם סיכת ביטחון כדי לשים על החולצה והיא סידרה את זה על בריסטול לפי תמונת המחזור המקורית! והיה רשום:"קחו את התמונה שלכם כדי שנזהה זה את זה מחדש"..

דרך הצילום הכרתי את האנשים, ומאוד נהניתי. יצאתי מהארוע בתחושה מדהימה שכל כך נהניתי ולמדתי משהו שכבר אני מאמין בזה הרבה זמן אבל זה רק חיזק את זה- האנשים האלה היו החברים הכי טובים אחד של השני! הם ידעו הכל אחד על השני.. הם היו כמעט כמו אחים!! ולאחר שהם סיימו כיתה ח' כל אחד הלך לתיכון אחר ובסיום התיכון כל אחד פנה לדרכו שלו.. אנשים הגיעו מהגליל בצפון ועד אילת הדרומית, מתאילנד ועד ארצות הברית! הם היו החיים אחד של השני ורובם לא התראו כבר 36 שנים, וכנראה שחלק ישארו בקשר אבל הרוב גם לא יתראו כנראה עוד 36 שנים.. והם נפגשו כאילו רק אתמול הם התראו! דרך אגב- המפגש נערך באולם הספורט שהם היו מתאמנים בו בכיתות א'-ח'.

מה שאני מנסה להגיד, זה שתהנו מהחיים, הם לא ארוכים, וחיים אותם רק פעם אחת! תקחו דברים בקלות, תנצלו כל שנייה ושנייה למשהו שעושה לכם טוב, הצחוק הוא מרפא לכל מחלה! תהיו ספונטניים, תחייכו לעולם ולחיים והם יחייכו אליכם בחזרה! אל תתעצבנו על שטויות של אחרים..! תאהבו את החיים!! כי זו מתנה באמת מיוחדת.

אני אוהב אתכם(:

ואי אפשר בלי תמונה, אז תמונת המחזור החדשה שלהם-