הפנים האפלות של עולם הקולנוע: אחיו של מיצי הדג

אין מאושר ממני. זהו פשוט אושר עילאי.

הכל התחיל לפני כשבוע, ביום בו מיצי קיבל זימון למבחן הבד של מחזו החדש של היוצר והבימאי ה"דגול": עודד מנשה.

במקרה ואינכם בקיאים במחזותיו הרבים של עודד מנשה, אמנה לכם כמה מהם:

"מסביב לעולם עם שני דולרים", "חדדן העפרונות", "כשחנה פגשה את לסלאו", וכמובן, המחזה שיוצג בקרוב: "הקמצן 2".

כמובן שכששמעתי הודעה זו, זעפתי כולי. איני אוהב כלל וכלל את מחזותיו החדשים והבוטים של עודד מנשה. בעבר, מנשה היה ממחיז סיפורים רבים אותם היה כותב שעות ארוכות בשירותי ביתו, אך כיום, הוא אינו משתמש בשירותים עקב העובדה שאינו מאמין יותר בעשיית צרכים. את מחזותיו הקודמים חיבבתי עד מאוד.

אך נחזור במהרה לסיפורינו; כמובן שהבנתי שקרה למיצי מקרה משמח, מפני שכשנכנסתי לאקווריומי לפני כשבוע, מיצי צחקק לו באושר, וריקד על הספה הצהובה שלי לצלילי השיר "Grace Kelly" של הזמר מיקה.

"מיצי?" שאלתי. "מה בפיך?"

מיצי פער את עיניו הפעורות גם כך, והצביע בחיוך המביע אושר עילאי על הטלפון.

"מהי ההתרחשות? אנא עדכן אותי, אחי מיצי!" קראתי לעברו.

"עודד מנשה התקשר אליי! הוא רוצה אותי במחזה החדש שלו!" מיצי החל מקפץ שנית, אך הפעם אל מרפסתי, שמתחתיה חיכה לו המון קורא של מעריצות רבות שנאלצתי לפלס את דרכי לבניין דרכן. ספגתי חבטות רבות, אך לסנפיריי שלום.

"הו, לא! מיצי! אל נא תשתתף במחזותיו של עודד המנשה!" קראתי והתהלכתי לעברו במהירות. "הם משפילים כל כך לאחרונה!"

אך למיצי לא היה אכפת. הוא קרא אל לב מעריצותיו: "שימו לב, אני הולך לשחק את התפקיד הראשי במחזה החדש של עודד מנשה!"

נשמע גל צווחות חזק עוד יותר מלמטה, הכולל גם את ההברות: "מיצי, תשריץ לי דגיגון!" ודומות אחרות.

לא הייתה שום אפשרות אחרת. נאלצתי להניח למיצי לנפשו.

אך מדוע אני מאושר כל כך כעת, אתם בוודאי שואלים. אענה לכם על שאלתכם:

כמו שבוודאי כבר הבנתם, אנו, מיצי ואני, תאומים. מכאן נובע שיש ביננו דמיון מסויים.

איני יודע מאיפה שאבתי את אומץ זה, אך הלכתי למבחן הבד של מיצי בעצמי, בעודי מבשר לו שתאריך האודישן שונה לחמישה ימים אחר כך. כך התנהל המבחן הבד הנועד לכישלון הזה:

"הבא בתור!" צווח עודד מנשה. בלעתי את רוקי ועליתי אל הבמה המוארת.

"שם?" מנשה שאל, בעודו יושב בסיכול רגליים ולצידו דן מנו, מפיק ההצגה, באחת השורות באולם הריק מאדם.

"שמוא- מיצי! מיצי הדג!"

עודד מנשה הציץ ברשימותיו, ואמר לבסוף: "טוב, בסדר. 'תה נבחן לתפקיד קליאנט. זה קומדיה דל-ארטה אז 'תה צריך לאלתר. 'תה צריך להיות זקן והומו, קדימה! הזמן שידור שלנו קצר!"

נעמדתי במרכז הבמה, מתחלחל משפת הרחוב בו דיבר מנשה, והתחלתי לאלתר בלחן מומצא לחלוטין את המילים הבאות:

"הו, אליז.

ראיתי אתמול את מר אנסלם

והוא אמר לי שהוא חושק בי.

האם הדבר נכון?

האם חלומי מתגשם, סוף כל סוף?

האם הדבר נכון? האם הדבר נכון?!"

"טוב, זה מספיק לנו." הפסיק אותי מנו בדיוק כשעמדתי לסמן לאפרו-אמריקניות ששכרתי שיעלו לבמה כדי שישירו את קולות הרקע. "נודיע לך."

"רק תנו לי לסיים." אמרתי. גלגלי מוחי הסתובבו במהירות. האם לבצע זאת כעת? תהיתי.

לבסוף אזרתי אומץ, וביצעתי את הדברים הבאים:

הורדתי את הוסט אותו לבשתי, כך שחולצתי נגלתה; עליה נכתב תרגיל הפתור בסדר פעולות חשבון שגוי, צווחתי "אני אוהב טוקיו הוטל!" בצווחה רמה, והתחלתי מתפרע על הבמה בעודי מבצע את הריקודים "מכסחת הדשא" ו"ברייקדאנס תולעים".

התפרעותי על הבמה נעצרה רק על ידי שומרי האבטחה, שגררו אותי מהאולם בעודי מבצע את חיקוי שבירת-הגיטרה-הדימיונית-שלי-על-מגברי-הדמיוני.

בטח תהיתם מדוע ביצעתי את הפעולות המשפילות האלו. ובכן, למחרת בבוקר, הופיעה כתבת שער שלמה ובראשה סיפורי. כותרת הכתבה הייתה: "משוגע מקומי פוצח בריקוד על סט המחזה "הקמצן 2". למה זה הפריע לעודד מנשה? האם דן מנו נשוי לאוזבקיסטאנית? ואיך לעזאזל מכינים טופו?!"

אני אוהב טופו. אני אוהב טופו כל כך. וכעת אני יודע כיצד מכינים אותו.

בגלל זה אני מאושר.

עד הפעם הבאה,

שמואל, הדג המאושר ביותר באקווריום.