האם ומדוע אנו בכלל שואפים להגדיר כל סיטואציה וכמו לדחוף אותה לתוך קופסת קרטון קטנה ומגבילה?
פעם בחורה שאני מאוד מעריך אמרה-דרשה ממני להפסיק לנסות להגדיר כל מצב,
ועד היום אני לוקח את זה כשאחד המסרים הגדולים ביותר שנותרו לי מתקופת פוסט-התיכון.
היום שאלה אותי מישהי אם "אתה באמת חושב שיש חשיבות כל כך גדולה ללזרום? הרי לאן כל זה יישפך?"
"לים" עניתי לה, "לים חסר אופקים וגדול. אבל בסופו של דבר לים הזה ישנם גם חופים, ואולי גם אמצא לי איזה אי בודד במרכזו.
את מבינה? עצם זה שאנו מנסים להגדיר קשרים, מבטל מראש כל נסיון שלנו לצאת מהקופסא."
ואולי באמת אנחנו צריכים הגדרות בשביל לנהל שגרת חיים תקינה, בעולם כזה בו החופש הוא דבר כל כך נזיל ונדרש,
אבל לפחות כרגע בצבא, כשחופש הוא הדבר שחסר לי ביותר, אני דואג להרחיק את עצמי מגדרות נוספות.
מזמן לא כתבתי משהו, ודווקא יש לי מוזה לוחצת ונוראית להתפרק ולשפוך הכל על תקופות שלמות בחיים שלי שכמו נעלמו.
חייל שלי פלט לעברי במסע האחרון משהו על "סוכר" שפשוט הזכיר לי תקופת התבגרות שלמה בה היינו במקום לאכול בעת השוטטות בקניונים פשוט חיים על שקיות סוכר של ארומה ובתי קפה אחרים, קרוב לוודאי שזאת תקופה המשותפת רק לי עם עצמי, אבל חוו אותה הרבה אנשים מסביביב באופן עקיף, כך שזה בהחלט יכול לדבר אל ועל אנשים.
מחר שוב צבא, ושוב השביזות יום א' הנוראית, שוב הירידה מהאוטובוס בבהל"צ לחום הנוראי והמחשבה על אולי לא לחזור בפעם הבאה, מתוך הידיעה שפעם הבאה זה רק יהיה נורא יותר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: