הכאב הגדול הזה שמכאיב לי כבר מאז הקיץ ובעצם עד עכשיו, הוא ללא ספק הכאב והבלבול הכי גדולים שאי פעם חוויתי בכל 18 שנות חיי.

חוויתי כבר מספר מערכות יחסים קשות שחזר בהן דפוס קבוע - לא מקבלים אותי כמו שאני ובטח שלא אוהבים אותי כמו שאני. האהבה החד-צדדית הזאת והנתינה והאובססיביות שהשתלטה עלי התרחשה גם במערכת היחסים שלי עם בחור שהכרתי באותה התקופה.

הכרנו באחד מימי הקיץ של החופש הגדול - חברה באה אלי ואמרה לי שיש מישהו מהשכבה שמעוניין בי ורוצה אותי בטירוף. כמובן שזה החמיא לי ושאלתי אותה מי זה והיא אמרה לי את שמו.

בעצם, הכרתי אותו רק לפי השם. לא בדיוק זכרתי איך הוא נראה ומי הוא בדיוק. היא אמרה לי שכשאני אחזור הביתה אני אסתכל בפייסבוק ואזהה אותו.

וכך היה - חזרתי הביתה, זיהיתי אותו בפייסבוק. דיברתי עם אותה החברה ואמרתי לה שתנסה לדחוף אותו לשלוח לי הודעה, שאין מצב שהאגו הנקבי שלי יתן לי לשלוח לו הודעה. כעבור מספר ימים הוא שלח הודעה, אחרי 5 ימים כבר באתי לישון אצלו.

הלילה הלא נשכח הזה הוא בדיוק אותו לילה, שעד עכשיו אני נזכרת בו וכואבת. כ"כ כואבת. הלילה המושלם הזה, הלילה המדהים הזה שהתחוללו בי כל הרגשות המדהימים שקיימים. רגשות האהבה האלו, הכיף הזה, ההתרגשות, ההסתכלות על הרגע והאמירה לעצמי "זהו, מצאתי את האחד שלי".

באותו הלילה אני עוד זוכרת את התנועות של הנשיקה הראשונה שלנו, את הביישנות שלו, את החיוכים, את המבוכה, את המעשים במיטה ואת הכניסה לבריכה שלו בבית כשכל האורות חשוכים, את הרעש של המים, את החיבוקים, אני עוד זוכרת את הריח של הבגדים שלו, אפילו את הריח של הכלור מהבריכה אני זוכרת, את הטעם של הגלידה שאכלתי ביום שאחרי, את השיחה עם אבא שלו שהכרתי פעם ראשונה, אני עוד זוכרת איך הוא הסתכל לי בעיניים ואמר לי "את מושלמת, את פשוט מדהימה"...

כעבור 3 שבועות שכבנו. התמסרתי אליו כל כולי באופן מלא. למה?כי הייתי בטוחה, פשוט בטוחה שהוא האחד.

אמרתי לעצמי שסוף סוף מצאתי אהבה אמיתית, שסוף סוף מצאתי שזה הדדי איתו. אין לי מה להסתיר ממנו, אין בכלל מה להתעסק בכל המשחקים ההתחלתיים, הרי הוא פה כדי להישאר.

מסתבר שטעיתי.

לפני ששכבנו הוא אמר לי "אביב, כשאמרתי לך שאני אוהב אותך, אני לא יודע אם באמת התכוונתי לזה". העמדתי פנים שהכל בסדר, שניקח את הזמן, שאין לאן למהר - בום טראח, חצי שעה אחרי זה כבר מצאתי את עצמי בדרך הביתה, בוכה ומתחרטת. כ"כ מתחרטת.

הוא לא התקשר אלי באותו היום.

ביום שאחריו התחלתי להתחרפן. הבנתי מה הולך לקרות, זה היה לי כ"כ ברור. הכל ירד, הכל היה שקר. פתאום התחלתי לשאול את עצמי "מזאת אומרת לא בטוח שהוא אוהב אותי?רגע אז מה כל הקשר הזה מבחינתו?".

חשבתי שהראש שלי מתחרפן. אני זוכרת את אותו יום - היה יומולדת לחברה שלי בערב וכשהגעתי פשוט התחלתי לבכות ליד כל הבנות. רצתי לשירותים ולא הפסקתי לבכות.

איך זה שנקשרתי ככה לבנאדם, איך זה שהצלחתי להתאהב ב"מיסטר פרפקט גאי" במשך 3 שבועות?

אותם ה3 שבועות נראו לי כ"כ עמוסים שבאותו הזמן זה היה נראה לי הגיוני. עדיין לא הצלחתי למצוא שום היגיון - עובדה שזה מה שהיה.

לאחר שבוע נפרדנו.

אחרי שבועיים מאותו היום שנפרדנו נסענו לפולין, מיותר לציין שכל השבועיים האלה בכיתי כל יום. לא הבנתי מה לא בסדר בי. במה אני דפוקה שאף בחור לא יכול לאהוב אותי?זה משהו באישיות שלי?במראה שלי? מה לא בסדר בי?

נסענו לפולין ושם חשבתי שאני עומדת להתפוצץ. פשוט באתי אליו ואמרתי לו "אני רוצה שנדבר". סיכמנו שבערב כשנחזור למלון נשב ונדבר. מיותר לציין שחיפשתי אותו בכל חור כדי למצוא אותו, ובסוף כשמצאתי אותו עלינו לחדר שלי.

הייתי בטוחה שלאחר אותה השיחה הוא יגיד לי שהוא מתגעגע אלי, שהוא רוצה שנחזור וניתן לזה עוד צ'אנס.

את אותם המשפטים שהוא אמר לי אני לעולם לא אשכח -

"אביב, אמרתי לך שאני אוהב אותך רק כי לא היה לי נעים ממך"

"תגידי אם תהיה לי חברה חדשה, זה יפריע לך?"

"אביב תמשיכי הלאה באמת, אני מאחל לך הכי הרבה בהצלחה בעולם אני הכי רוצה לראות אותך עם מישהו שיעשה לך טוב"

"טוב עזבי אין לי כח לשיחה כבדה"

הייתי המומה. לא הבנתי מי אותו הבנאדם. לא הבנתי איך הכל קרה כ"כ מהר. רק חודש וחצי לפני היינו הכי ביחד, הכי שלמים, חשבנו שזה רציני.

מאז הכרתי בחור חדש, בחור ששונה ממנו ב180 מעלות: הוא אוהב אותי ברמות שאין לתאר, מאוהב בי ואוהב אותי כי אני זאת אני, תמיד מתגעגע אלי, תמיד מתגאה בי, תמיד רוצה אותי, תמיד שם בשבילי, תמיד קונה, תמיד עושה. איתו לעשות סקס זה לעשות אהבה.

אבל... הוא לא אור. הוא פשוט לא אור. הוא תומר, הוא לא אור.

הכאב מאז עוד נשאר. בגלל שאנחנו באותו בית הספר (והם למעשה אפילו חברים), אני רואה אותו כל יום ויום, וכל יום כואבת מחדש.

עכשיו יש לו חברה, וזה נראה כאילו די טוב להם ביחד.

אבל עדיין... עדיין תוקפת אותי התחושה הזאת שאני הייתי יכולה להיות במקומה, שאם היינו ביחד והוא כן היה אוהב אותי כמו שתומר אוהב אותי היינו הכי מאושרים בעולם, שהייתי באה אליו בסופי שבוע לבית עם אותה הבריכה שנכנסו אליה, שהיינו שוכבים ועושים אהבה על אותה המיטה בלילה הראשון... והמחשבות האלה לא עוזבות אותי.

התחושה הזאת ש"לא אוהבים אותי בגלל מי שאני" עדיין תוקפת אותי, היא שולטת על חיי. אני מרגישה שאני לא מספיק טובה, בשום תחום.

איזו צלקת נוראית הוא השאיר לי... ובתכלס, הוא כ"כ לא שווה את זה.

כל-כך קל להיזכר במה שהיה ולכאוב, אבל קשה להסיק מסקנות.

אני יודעת שעד כמה שהדבר הזה כואב, משהו בתוך תוכי אומר לי שהמקרה הזה הוא מתנה שעטופה מנייר זכוכית.

למדתי המון, אני לא יכולה להגיד שלא -

למדתי שיש דפוס מסוים שאסור להתנהג בו בתוך מערכת יחסים.

למדתי שאני צריכה קודם כל לאהוב את עצמי ולקבל את עצמי כמו שאני - האהבה שלי אלי מותנית, וזה באופן ודאי. זה נשמע נוראי, אבל רק בימים שבהם אני "יפה" אני אוהבת את עצמי. אני מורידה את האיפור ומתקלחת ממש צמוד לפני השעה שבה אני הולכת לישון כי אני מרגישה יותר יפה עם איפור ויודעת שאני לא אוהבת את עצמי בלי. לא רק זה, גם אם הגבות שלי לא מסודרות אני לא מקבלת את עצמי, גם אם אני מסתכלת במראה ומרגישה שמנה. לא רק ביופי, אפילו גם באופי. יש כ"כ הרבה פעמים שאני בחברת אנשים ומרגישה נחותה, פחות טובה מהם, כאילו אני בעלת פחות כישורים חברתיים, פחות מושכת באופי שלי, פחות כריזמטית. אלו דברים שמכאיבים לי ואני חייבת לדעת להתגבר עליהם.

למדתי שאני יכולה לחיות גם בלי גבר, שהאושר שלי ממש לא תלוי בגבר, אלא אך ורק בעצמי. - וזה לגמרי משהו שחדש לי.

למדתי שהגוף שלי הוא מקדש, ללא שום קשר אם ההתחלה של הקשר נראית מבטיחה.

ועוד משהו שהוא בתהליכי למידה אצלי - לעבור הלאה, לתת הזדמנויות חדשות, לא להיתקע בעבר ולהבין שאת העבר אי אפשר לשנות.

אני מבטיחה לכם - העבר הכואב שלי יביא אותי כ"כ רחוק.

אלו מתנות עטופות בנייר זכוכית.

ב"סוד" התחלתי להתעסק לפני 4 שנים. ראיתי את אמא שלי יושבת בחדר טלוויזיה וקוראת ספר, מבלי שאני אפילו אשאל מהו אותו הספר, היא התחילה להקריא לי מספר שורות מן הספר. יותר מאוחר מצאתי את עצמי קוראת, ועם השנים אפילו מפנימה.

אפשר לומר שהמשבר הגדול ביותר שאי פעם היה לי היה בגיל 17, ובעצם נמשך עד עכשיו.

נכנסתי למן מערבולת של "מהם החיים ומהי הדרך להנות מהם כמה שיותר"... זאת מערבולת שלא הצלחתי לצאת ממנה, וגם לא למצוא לה תשובות.

נחזור ללפני 4 שנים - כיתה ט'. אחרי כמה זמן שידעתי מהו "הסוד", אמא שלי נכנסה לחדר ואמרה לי לפתוח את ערוץ הקארמה. זה ערוץ שאף אחד מאיתנו לא רואה, אף אחד מאיתנו גם לא מתעסק בקארמה, ומשום מה אמא שלי התעקשה שאני אפתח תכף ומיד את הערוץ כי היא רצתה שאני אראה מישהו בטלוויזיה שמילותיו נשמעות כאילו שהוא מלאך.

קוראים לו מהראג'י, זה אדם שיש לו תוכנית בערוץ הקארמה והוא בעצם אומר שכל בן אדם, לא משנה מהן נסיבותיו, יכול להיות מאושר רק אם הוא יפנים את המסר שלו.

הוא אומר שכל אדם צריך להיות מאושר מסיבה אחת - בגלל שהוא חי.

מאז עברו מספר שנים, בתקופות מסוימות ראיתי את התוכנית שלו באופן קבוע ובתקופות מסוימות לא חשבתי על זה בכלל, ואני חושבת שסוף סוף הבנתי את המשמעות של המילים שלו.

החיים יפים. החיים פשוט יפים. למה? כי הם מעניקים לנו את האפשרות להנות.

הם מעניקים לנו את האפשרות לחוות אהבה, שמחה, אושר, הנאה, כיף, התרגשות.

החיים מעניקים לנו את הגוף שלנו, שמאפשר לנו ללכת,לרוץ,לנשום,לטעום מכל המאכלים הכי טעימים, לשמוע את המוזיקות והצלילים הכי יפים, לראות את הנופים הכי מדהימים, להריח את הריחות הכי טובים, להרגיש את המגע של האנשים שאנחנו אוהבים.

תחשבו על זה שהנוף היפה ביותר בעולם או שהמוזיקה שהכי מרגשת אותכם הייתה נשמעת באוזניכם, ואם אתם לא הייתם שם - המוזיקה הייתה רק מוזיקה, ולא הייתה לה שום משמעות. התפקיד שלנו הוא לתת משמעות, להרגיש.

זה לא קל להפנים, שבעצם התפקיד שלנו בעולם הוא להנות.

להנות מאהבה, להנות ממשפחה, להנות משפע של חברים, להנות מציונים טובים, להנות מהצלחות, להנות מנופים, ממוזיקה - מכל הדברים שאנחנו אוהבים.

וברגע שמבינים את זה, כל הקירות נשברים, אבל לגמרי. אין קירות, אין חומות - כל העולם נברא בשבילנו, בשביל שנהנה ממנו.

כ"כ הרבה אנשים, כולל אני, מתעסקים על העבר המר שלנו בעזרת מחשבות כמו "מה היה קורה אילו...", או על העתיד בעזרת מחשבות כמו "מה יקרה אם...".

הגיע הזמן שנפסיק, נעצור לרגע, נפסיק לחשוב על מה שאין, מה שלא יהיה ומה שלא היה. הגיע הזמן שנפסיק עם המחשבות הללו, ופשוט נתעסק בלהרגיש. בהלרגיש את העכשיו.

האושר לא נמצא במה שאין לנו, אלא הוא נמצא במה שיש לנו - והדבר היקר ביותר שיש לנו, המתנה הכי מדהימה שיכולנו לקבל היא הנשימה, היא החיים עצמם. ולמה היא מדהימה? כי היא מעניקה לנו את האפשרות להנות, ולא רק את האפשרות, אלא גם את הדברים עצמם שגורמים לנו להנות מהם.

החיים מעניקים לנו את האפשרות לחוות אהבה, והם גם נותנים לנו את האהבה עצמה.

ברגע שהאדם מבין את זה, ומתעסק אך ורק בהווה, במקום על מה שהיה או מה שיכול להיות - הוא מאושר. הוא נהנה מההווה, ממה שיש, לא ממה שאין, אלא ממה שיש. ברגע שהאדם עסוק אך ורק בלהנות, הוא מאושר.

ואם תשימו לב, רק ברגעים האלו שאנחנו לא חושבים אנחנו באמת נהנים.