כן, בטח רובכם אומרים "סוף סוף היא מדברת על זה".
בטח אני נקראת אצלכם "ילדת צומי" או משו, ואני לא אומרת שזה לא נכון.
אני כן ילדה שצריכה צומי, אני ילדה שרגילה להרבה צומי, מדרום אפריקה.
תחשבו על זה, שתבוא אליכם ילדה שרוב העולם לא סובל את הדת שלה, והיא יודעת לדבר רק שפה אחת, שאף פעם לא שמעתם עליה.
הילדה הזאת עזבה את המשפחה שלה, את החברים שלה, את הבצפר שלה, את הבית שלה, את המדינה שלה.
והיא לא יכולה לתקשר איתכם בכלל, כי אין לכם שפה משותפת.
מה תעשו?
תתנו לה את כל הצומת הלב שאפשר לתת.
תנסו ללמד אותה את השפה, תראו לה דברים, תכירו לה ילדים, את הבצפר, תעזרו לה בדברים.
מה שאני אומרת, שבגלל שלא יכולתי לתקשר ולדבר עם אף אחד כשהגעתי לבצפר בדרום אפריקה, כולם ניסו להתחבר איתי ולעזור לי. המורות והתלמידים.
כל הבצפר ידע מי אני, ואפשר לומר שקיבלתי מכל בן אדם אפשרי בבצפר צומת לב.
לאט לאט כבר התרגלתי לזה, וכמובן שגם אהבתי את זה.
צומי זה דבר רע? לא נראלי.
יש אנשים שצריכים צומי, והרבה, ויש אנשים שיכולים לחיות בלי.
אני מהאנשים שצריכים צומי.
אז נכון שאני עושה ועשיתי דברים בשביל צומי, [ואגב. לא כולם היו בשביל צומי.] אבל זה לא דבר רע!
וכשלא מתייחסים אלי, וכשלא נותנים לי צומת לב, אני עושה דברים בשביל לקבל אותה, וזה לא בשליטתי.
וכשאני צריכה את הצומת לב הזאת ואני לא מקבלת אותה, זה משום מה מדכא אותי.
וכשקורה לי משהו ואומרים "היא עושה את זה בשביל צומי" זה מעצבן אותי.
גם אם זה היה בשביל צומי וגם אם זה היה בלי.
כתבתי את הפוסט הזה בכדי שתדעו למה אני ילדה שצריכה צומת לב, ושלא תחשבו שאני מסכנה או משהו בגלל שאני צריכה אתזה.
ואני מבקשת מכל אחת שקוראת פה שתגיב לי, אפילו אם אין לה מה לכתוב.
כי אני לא סובלת את זה שנכנסים אלי לבלוג, קוראים ולא מגיבים.
ואני רואה מי נכנס אלי ומי לא, אז מי שלא מגיב אני פשוט ימחוק אותו מהמשתמשים כי אני לא יכולה לסבול את זה יותר.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
