סיפורים ישר מהיומן שלי

פרק ג' : הפתעה! או שלא ?

נשמע הצלצול !

רצתי הכי מהר שיכולתי במטרה לעקוף את ירדן, ולהגיע לבית שלה שנמצא כארבעה רחובות מהבי"ס.

פתאום ראיתי את ירדן, "תמשיכי לרוץ" היא צעקה לי.

איזה תקופנית היא !

זה פשוט הלחיץ אותי ממש, אולי היא לא תסלח בכלל? ראיתי אותה הולכת עם אייל, הילד שאני מאוהבת בו כרגע, זמנית. תיארתי לעצמי שהיא עושה את זה בכוונה, כי הרי רק לה סיפרתי שאני מאוהבת בו.

זה פחות הפריע לי. הייתי ממש דקה לפני הבית שלה, ואז ראיתי מכונית שחורה גדולה יוצאת מהחנייה שלהם, וזאת הייתה אמא שלה במכונית עם אח שלה הגדול. "חכי שירלי! חכי רק רגע", צרחתי בכל קולי. המכונית השחורה נעצרה, שירלי פתחה את החלון ושאלה "כן שרון ? מה קרה?", "אני עושה הפתעה לירדן, את הולכת להרבה זמן?" אמרתי.

"אני הולכת לקחת את ניר מהגן" "בינתיים קחי את המפתחות, כנסי, תרגישי בנוח".

"תודה, תודה שירלי, באמת" איזה מזל שיש מישהי אחת לפחות הוגנת במשפחה הזאת.

נכנסתי בריצה, זה כמו הבית השני שלי ככה שידעתי לאן ללכת ומה לעשות בדיוק, נכנסתי לחדר של ירדן. שמתי את הקופסא הורודה על המיטה. וחיכיתי.

אחרי משהו כמו רבע שעה, שמעתי צעדים במדרגות, זאת הייתה ירדן, קיוויתי.

הדלת נפתחה, שמעתי קול של מישהו מופתע, זאת הייתה שירלי אבל היא בכלל לא שמה לב אל הקופסא, היא הייתה עם אייל.

בעודי מסתתרת לה, ובוכה בסתר בזמן שאני צופה בהם מצחקקים, מדברים,מתחבקים ומתנשקים. נשמע קול של נפילה, נפלה הקופסא.

ידעתי שמשהו רע עומד לקרות. שמעתי שהדברים שקניתי, נשברו.

אני כבר נחנקת מדמעות , וירדן מגלה אותי.

יושבת מקופלת מאחורי הדלת חנוקה מדמעות שואפת ונושפת "סליחה" אמרתי. "לא הייתי צריכה להיכנס לכל זה מלכתחילה".

אוספת את הדברים לתוך התיק ומתחילה ללכת הביתה,

בורחת מהכישלון הטוטאלי הזה.

"חכי רגע שרון!", אמרה ירדן.

"מה את רוצה ?" בלעתי את הדמעות.

"מה את עושה פה בכלל?", היא שאלה. "רציתי לעשות לך הפתעה כדי שתסלחי לי, לא הלך לי, תפתחי את הקופסא", נרגעתי קצת.

ירדן פותחת את הקופסא ומעלה חיוך ענקי על הפרצוף החיוור שלה. "וואו, שרון! תודה (: היא אמרה". "בבקשה, קיוויתי שתאהבי את המתנות".

"אני אוהבת אותן ממש!". "אבל ירדן, מה את עושה פה עם אייל?".

"מה אייל? מה, אמ, אנחנו, תקשיבי שרון, אני ואייל חברים".

"אהה, מזל טוב, אני, אני חייבת לזוז ביי". רצתי במדרגות וכמעט ששברתי את הראש.

רצה בשיא המהירות הביתה, רוצה לצרוח לתוך כרית. הגעתי הביתה. עליתי מהר מהר לחדר נעלתי את הדלת ונכנסתי למיטה מתחת לשמיכה, מתחבאת מהאמת, שירדן ואייל חברים.

"שרון, יש לך טלפון" אמא צרחה מלמטה.

"הלו" עניתי. "אמא רדי מהקו!".

"שרון, תקשיבי זה אייל, רציתי להגיד לך שאני ...."

זהו,

פרק ד' מוכן גם אבל אני מקצרת את הפרקים ואני אוסיף את פרק ד'

עוד משהו כמו שלושה ארבעה ימים..

אוהבת המון המון^^!

דניאל

הודעות :

*אני צריכה עזרה לעשות רשימה של הקוראים הקבועים שלי.

*מה עדיף לי ? להתחיל סיפור חדש או להמשיך את זה ?

*אני מתחילה לקצר את הפרקים, כי אפאחד לא קורא פרקים ארוכים ממש..

שלום D:

אחרי הרבה הרבה זמן חזרתי, עם עיצוב חדש + הפרק השני בסיפור של שרון.

פעם קודמת היו מעט מאוד תגובות וחבל, כי אמנם לא השקעתי כ"כ אבל אני הולכת להשקיע את כל כולי בבלוג הזה

והייתי רוצה שתפרגנו לי בתגובות.

הודעה:

רשימת "הקוראים הקבועים שלי", תתחדש, כל מי שרוצה שאני אודיע לו על פרקים חדשים, או שרוצה להופיע ברשימה הזאת מוזמן לכתוב לי בתגובות

אבל, אני כותבת רק כאלה שיש להם בלוגים ומזדהים .

פרק ב'- המלחמה בירדן:

טוב הגעתי לבית הספר, זה היה יום שלישי.

כמובן שהיו כבר כמה ילדים שהיא הסיטה נגדי. טוב הם היום מן חבורה:

ירדן, אופיר, אור וגוני.

אני הייתי בקבוצה משל עצמי:

אני, אני, אני ו... אני. זה היה נהדר להרגיש שיש כל כך הרבה ילדים בצד שלך.

אתם יודעים. יש ילדים שהיא לא הסיטה, אבל עדיין הידידים הטובים בקושי דיברו איתי. הרגשתי נחותה. הרגשתי שאני לבד, שטעיתי. בסדר שטעיתי אבל היא לא מוכנה לסלוח! מה אתם מציעים שאני יעשה?

טוב אז בסוף החלטתי לבד לבד, שאני יעשה לה משהו גדול. כמו שאבא, כשהוא רב עם אמא מביא מתנה (פרחים, ספר בישול, דיסק ועוד דברים שהיא אוהבת...). זה תמיד עובד. כנראה שכשבנות מקבלות מתנות זה מהפנט אותן בדרך מוזרה אבל עובדת.

ניצלתי את העובדה שאני צריכה ללכת עם אמא לקניות לסיבוב קטן בקניון למצוא רעיונות למתנה.

נכנסתי לחנות מפוארת, ורודה, ורודה וורודה. אחת מחנויות הרשת : "funky fish" . החלטתי אולי אני יראה משהו שיתאים לה לחדר החדש כי היא עברה דירה. אני יודעת שהיא אוהבת ורוד, כך שהחנות הזאת הייתה מושלמת בשביל מתנה לירדן.

הסתובבתי וראיתי שעון קיר גדול עם פרווה ורודה (קצת קיצ'י אבל מתאים). ראיתי גם טלפון בפרווה ורודה שהיה מאוד מאוד יפה. לרגע שכחתי מירדן וכמעט קניתי אותו לעצמי!

לבסוף קניתי לה המון מתנות:

את השעון קיר הגדול, הטלפון, מגנטים של נשים, מעמד לתכשיטים בצורת בובה ותכשיטים למעמד.

בבית חיפשתי קופסא גדולה שתתאים לכל המתנות.

התרגשתי להביא לירדן את המתנה, אני לא רגילה לדברים כאלה. החלטתי שביום ראשון אחרי בית הספר אדאג לרוץ בשיא המהירות לבית של ירדן ולהגיע לפנייה, אשים את התמנות פרושות על המיטה, אתחבא לה, אחכה לה וכשהיא תבוא ולא תבין מה זה, אקפוץ מהמחבוא ואפתיע אותה!

מה יקרה אם זה לא יצליח? מה אם היא לא תסלח? אולי היא בכלל הולכת לחברה אחרי בי"ס?

הנה הגיעו החששות.

טוב:

יום ראשון הגיע, והגעתי לבית הספר לבושה יפה, לפחות ניסיתי. שמתי קשת שירדן נתנה לי פעם. ענדתי את צמיד החברות שלנו.

היא הבחינה בו מיד כשנכנסתי לכתה.

ירדן תמיד בונת מראה של אנשים. מסתכלת על השיער, איפור, בגדים, נעליים שרשראות,עגילים וכו' וכו' וכו'.. ניסיתי לחייך לה שהיא תסתכל עליי אבל בסוף נראיתי כאילו אני מתאמצת יותר מידי לחייך.

נראיתי לא טבעי. ואין מצב בעולם שאני אתן לעצמי להיראות ככה בפומבי בפעמים הבאות.

שיעור אחרון ביום:

היסטוריה. השיעור השנוא עליי, עם המורה השנואה עליי, שילוב מנצח.

כבר הגיעו ה-10 דקות האחרונות לשיעור. בלי שברכה שמה לב ארגנתי את התיק. (כי אסור לארגן את התיק לפני שברכה מודיעה במותר). ברכה שמה לב: " שרון! מה את עושה?"  היא צרחה. עניתי לה במבט עצוב וחנפני " ארגנתי את התיק ברכה, סליחה. אפסיק מיד". זה לא עבד! " תוציאי את כל מה שיש לך בתיק אל השולחן ומיד!".

אכלתי אותה! עכשיו ייקח לי הרבה זמן לסדר את התיק וכך זה יעקב את היציאה שלי מהכיתה וירדן בטח תגיע לביתה לפניי."אוףף" אמרתי ונאנחתי בלחישה מוגברת.

אני יודעת שהפרק השני נגמר בלי מתח, אבל זה כי אני מקצצת במשפטים כי אני לא רוצה שהסיפור יהיה משעמם.

                                                      אוהבת המון המון המון 3>

                                                                    דניאל