עם כל מילה שנכתבת מתאספת ההשראה

נערה עמדה ליד מגרש הכדורגל צופה בילדי השכונה נבחנים לקבוצת הכדורגל האזורית.

היא ראתה אותם בועטים, עוצרים ורצים עם הכדור.

היא כל כך רצתה לעלות על הדשא הירוק ולגעת בכדור.

"לאה, תתרחקי משם הכדור עוד יכול לפגוע בך ולשבור את הציפורניים" אמרה אמה של לאה.

לאה הסתובבה לאישה בת ה36 שקצות שיערה החום כבר ביצבצו מתחת לשיער הבלונדיני הצבוע.

"רק עוד חמש דק', תראי איזה יפה הם משחקים" אמרה לאה לאמה.

"אני לא רואה שום דבר יפה בזה שחבורת נערים טיפשיים רצים אחרי כדור מסכן"

אך לאה כבר שמעה את זה כל כך הרבה פעמים שפשוט נמאס לה להגיב.

"את, בובת ברבי שם, תביאי את הכדור" צעקה אליה אחת הבנות מהכיתה שלה.

"בעצם עזבי אנחנו הרי לא רוצים שהנעל היקרה שלך תתלכלך" הוסיפה עוקצת.

"מה יש לך? תגידי לי" שאלה לאה את רחל.

"לי יש חיים, ואם את לא רוצה שלך לא יהיה את השיער הבלונדיני כסוף שגידלת כל כך הרבה זמן, את תפסיקי לבוא אלי עם הפוזה הזאת, למה אני לא מפחדת ממך"

דמעו התחילו לעלות בעיניה הירוקות של לאה.

היא הייתה מוכנה לתת הכל, את היופי שלה, את משפחתה המאמצת שאוהבת אותה כל כך, רק כדי להיות במקומה של רחל ולבעוט עכשיו את הכדור לתוך השער.

"בואי מתוקה, יש לנו תור אצל אמא של רחל" אמרה אמה של לאה והם התחילו ללכת לכיוון המספרה.

"אני פשוט לא מבינה איך הילדה הזאת יכולה להיות כזאת גברית, כאילו תראי את השער השחור המלוכלך והפרוע הזה שלה, וראית איך היא קוססת ציפורניים?"התחילה לאמר אמא של לאה, ולאה הבינה שזה הזמן לשקוע ברחוב שלא היה כל כך יפה, אבל עדיף מאשר לשמוע בפעם האלף את דעתה של אמה על רחל.

"אבל ראית את שרירי הידיים שלה? בעצם עזבי ראית איך היא רצה ועד כמה טוב היא בועטת?" ענתה לה לאה לאחר ששמעה שההרצאה נגמרה.

"נו אמרתי גברית מידי, אישית אני חושבת שהדבר היחיד הממש יפה בה זה העיניים הכחולות, שגם אותם היא מנסה כמה שיותר להסתיר"

'היא פשוט בחיים לא תבין' חשבה ליאה בזמן שהן נכנסות למספרה.

למחרת

"תראו, הפרינססה באה בזמן" צעקה רחל על כל הכיתה.

לאה נכנסה לכיתה מלאה בשולחנות וכסאות מעץ, מולה היה הלוח ועליו עוד התרגיל מתמטיקה מאתמול, המזגן עוד היה מקולקל ואת האוויר מילא ריח הזיעה של הבנים ואיך לא, כמובן של רחל.

"מה קרה היה גרגר אבק מתחת למזרן שלך שבגללו לא הצלחת לישון כל הלילה שאת נראית ככה?" שאלה רחל את לאה.

"לא, ואני נראית בסדר גמור לידעתך, טוב נו בהשוואה אליך אני בכלל מלכת היופי" אמרה לאה.

בעצם היא כן נראית נורא, היו לה שקיות מתחת לעיניים, ואפה היה אדום.

"אפצ'י" נשמע על כל הכיתה.

"בואו כולם להתכווץ ליד לאה, מי ראשון בתור כדי להדבק בצינון מלכותי?"צרחה רחל.

"גברת רחל תרגעי בבקשה, לבריאות לאה" אמרה המורה שבדיוק נכנסה לכיתה.

היא ניגשה ללוח והסתכלה על הכיתה מחכה.

"כולם לעמוד ליד הכסאות שלהם" אמרה אחרי כדקה כשנמאס לה לחכות.

"ועכשיו אתם רשאים לשבת"היא הוסיפה והתחילה ללמד.

רחל ולאה התיישבו ליד השולחן שלהם, ולאה הוציאה את הספרים והמחברת שלה.

"וואו, מה קרה? איך שברת את הציפורן? ואיך את חיה עדיין?"

"א..אנ..אני, טוב אני אספר לך את האמת, אבל את תספרי לאף אחד"

"אל תדאגי אני לא אספר לאף אחד"

לאה פתחה את פיה כדי להגיד לרחל שהיא שיחקה כל הלילה במגרש, היא אפילו רצתה לבקש ממנה ללמד אותה כשפתאום רחל אמרה" שהציפורניים של הנסיכה כבר לא מושלמות, אני יודעת איזה אסון זה יהיה בשבילך שנתיניך או אם לדייק השפוטים שלך יגלו שאפילו את לא אלוהים".

"אני לא מבינה מה עשיתי לך, למה את כל כך רעה אה?" צעקה לאה ויצאה מהכיתה בוכה.

ברקע היא שמעה את המורה מנסה לברר מרחל מה קרה, וליחשושי התלמידים שכבר העבירו שמועות שקריות על מלכת הכיתה לאה והאויבת הכי גדולה שלה.

לאה הבריזה מכל השיעורים והלכה הביתה.

היא נכנסה לווילה שלהם דרך הדלתות הכפולות שנראו כמו דלתות ארמון ובסלון ישבה אמא שלה וחברתה.

כל מה שהיא רצתה זה לעלות במורד המדרגות לחדרה, ולהכנס למיטתה הזוגית, להתכסות בשמיכה ולא לצאת בחיים.

"מה את עושה בבית כל כך מוקדם?" שאלה אמה.

"בכית?" שאלה כשהתקרבה ושמה לב לעיניה האדומות.

"כן"

"למה?"

"אני רוצה לדעת מי היו ההורים שלי"אמרה לאה, המחשבה הזאת לא עזבה אותה כבר שנים.

בעצם מאז שהיא גילתה את תשוקתה לספורט, היא כל כך רצתה לדעת ממי היא.

היא דימיינה לעצמה שאביה הוא שחקן כדורגל מקצועי שיוכל ללמד אותה הכל, ואמא שלה אולי המעודדת הכי יפה בעולם, שעזבה אותה רק כי היא נכנסה להריון מאביה בגיל צעיר מדי, אבל עכשיו כשהם מבוגרים יותר ונשואים הם ימצאו אותה, ואז היא תהפוך לכוכבת החדשה בעולם הכדורגל.

אבל השנים עברו, ואת התשובה היא עדיין לא ידעה.

והיא גם לא תדע, לפחות לא מהוריה המאמצים.

החלום שלה עדיין לא התגשם.

היא חיה חיים שלא שלה.

זה החיים של הבת שנמצאת כרגע בבטנה של אמה המאמצת.

בלילה

היא חיכתה עד שהאור בחדר הוריה יכבה ויצאה בשקט בשקט מהבית.

היא רצה למגרש כשהכדור שהיא קנתה בלי ידיעת הוריה בידיה.

היא התחילה לשחק.

היא רצה בכל המגרש בועטת את הכדור מכל מקום לשער בו אין שוער.

זה כבר שעמם אותה, היא רצתה שיהיה איזשהו מכשול בדרך.

היא בעטה בעצבים את הכדור לשער.

פתאום הכדור נעצר.

לאה הסתכלה לכיוון השער וראתה דמות ילדה.

שערה היה ארוך מתותל ומפוזר.

הוא עף עם הרוח.

היא מיד זיהתה את גופה השרירי של רחל.

"מה את עושה פה?" שאלה אותה לאה.

"את אותה השאלה אני יכולה לשאול אותך"

"כפי שאת רואה משחקת כדורגל" אמרו שתיהן בו זמנית.

הן התחילו לצחוק.

"ממתי הפרינססה משחקת כדורגל?"

"את לא יכולה בלי זה אה? את חייבת להרוס הכל?" שאלה אותה לאה שנעלבה מאוד, היא קיוותה שכשרחל תגלה את תשוקתה זה יפסק.

"אני מצטערת, הרגל מגונה" אמרה רחל כשראתה את ליאה הולכת לכיוון ביתה, אבל זה לא עזר.

"אני מבטיחה לנסות להפסיק"צעקה רחל.

לאה הסתובבה והתחילה לרוץ לכיוון רחל.

היא חטפה לה את הכדור, והחלה לרוץ לכיוון השער הרחוק יותר.

"איזה חוצפנית" אמרה רחל בצחוק והחלה לרוץ אחריה.

לאחר 8 שנים

"כן תאמינו או לא, פעם היינו היריבות הכי גדולות שאפשר" סיפרו רחל ולאה למראיין.

שתיהן באמת נהיו כוכבות כדורגל גדול, כי באותו הלילה, חוץ משתיהן במגרש היה עוד מישהו.

אבא של לאה התברר כמחפש כישרונות.

כמה שעות לפני זה התקשרה אמה המאמצת של לאה לדוד אביה הביולוגי של לאה ואמרה לו ללכת למגרש.

היא ידעה ששם הוא ימצא אותה בלילה, כמו בכל לילה.

לאה התעוררה בבית משוגעים.

ידיה ורגליה היו כבולים.

היא הייתה בת 23, כל חייה היא חלמה על המגרש.

אבל החיים התאכזרו אליה, והיא מצאה את עצמה אצל משפחה אומנת נוראה.

"זה לא החיים שלך" התחילה לומר לאה.

"זה לא החיים שלך, זה לא החיים שלך, זה לא, זה לא, זה לא"

וככה היא המשיכה עד שנרדמה שוב.

וחלמה שהיא ואחותה התאומה רחל ביחד ומשחקות כדורגל כמו כשהן היו בנות 8, לפני התאונה שהרגה את כל משפחתה.