אני כל כך מצטערת:(
אני פשוט חיה כמו תוכי בזמן האחרון
לקום-בי"ס-ש"ב-לישון.... ובין זה לזה אני מספיקה לחלות ולהפצע(בשבועיים נקע באצבע ובקרסול)
כרגע מממממש כואב לי להקליד אבל סוף סוף אני בבית אז אני חייבת לכתוב..
אני ממש מנסה למצוא זמן, תשאלו חברות שלי אניט מסננת אותן על ימין ועל שמאל כי אין לי זמן/כוח לענות... ובכוח אני לא מתכוונת שהן נמאסו עלי אלא זה שאני ממש לא מוסגלת להרים ת'עצמי מהמיטה מרוב שאני תשושה.
המרד לעצמאות-פרק שבע עשרה
"אתה בטוח שכל סכום?"אמר טום
"טוב, צודק נסחפתי"
"עד חמישה מיליארד" הוסיף.
"אני אחשוב על זה" אמר טום
"מה יש לחשוב על זה?"
"אני רוצה לחשו.."
פתאום הפלאפון של טום צלצל.
"אני חייב לענות שניה"אמר טום והתרחק.
"אבא שמעת את כל השיחה?"
"היא מוקלטת?"
ההורים של ליאה
"מותק אתה יכול לנסוע לקחת את הדואר?" אמרה אמא של ליאה.
"ברור, רק הסרט יגמר ואני אסע"
'זה כל כך מעצבן שהדואר בא לתיבות הדואק המרכזיות ולא לכל בית בנפרד' הוא חשב.
'אולי בכל זאת ליאה תשלח מכתב' היא חשבה.
אמא של ליאה הייתה לחוצה, היא התהלכה מקצה חדר אחד למשנהו.
"טוב טוב, אני אסע עכשיו" אמר האב כשראה עד כמה היא לחוצה.
הוא לבש את המכנסיים ששכבו על אחד הכסאות והתחיל לחפש את המפתחות שלו.
"מותק ראית את המפתחות של האוטו? אני לא מוצא אותם בשום מקום"
"לא, לא ראיתי, תחפש מתחת למפה"
אבא של ליאה התחיל לחפש על השולחן, מתחת למפה, הוא אפילו עלה למעלה וכלום.
הוא ניגש לאישתו.
"אני רציני לא מוצ.."התחיל לאמר ואז שם לב למה שאישתו משחקת בו.
"נו באמת,מצאת אותם ולא אמרת?" הוא אמר ולקח ממנה את המפתחות.
"כרגע מצאתי" אמרה כשהבינה שאפילו לא שמה לב שהיא משחקת עם המפתחות שלו.
"טוב, אני חוזר עוד חמש"אמר יצא.
'אני חייבת להרגע חשבה אמא של ליאה ונכנסה למטבח להכין לעצמה כוס תה.
היא פתחה את ארון המטבח והוציאה את הכוס שליאה הכינה עוד כשהייתה בגן.
היא הסתכלה כ2 דקות על הכוס וחשבה על זה שהיא איבדה את הבת שלה בגלל שטות גמורה.
היא הוציאה את שקית התה מהארון השני, וניגשה להרתיח מים.
המחשבות לא עזבו אותה.
פתאום הקומקום השמיע קול צפצוף והקפיץ קפץ למעלה.
היא שפכה את המים הרותחים לכוס עם שקית התה והסוכר והתחילה ללכת לכיוון הסלון.
דלת הכניסה נפתחה ופתח עמד בעלה.
"מותק הגיע מכתב מליאה"
קול נפץ נשמע וצרחה הגיעה מיד אחריו כשההורים ראו את התמונות שליאה שלחה להם.
אלכס
אלכס ניגש לבית ישן.
זיכרונות החלו להציף את ראשו.
צרחות, מכות ולבסוף דם הרבה דם.
'שום דבר בבית הזה לא השתנה' חשב אלכס ונכנס פנימה.
על הקיר עדיין היה רשום בדם "יומך עוד יגיע"
על הרצפה עוד ראו את שבילי הדם.
אך עיניו של אלכס כבר לא ראו את מה שמולו.
הוא נכנס לעברו, הוא נזכר באיך שאמו רצחה את אביו.
הוא נזכר באיך שמשפחת אביו רצחה את אמו ואיך הוא עבר לפנימיה.
הוא התגעגע להוריו, ולזמן שהם היו בסדר, לפני שכל העיניין עם הסמים התחיל.
הוא שמח שהוריו המאמצים מצאו אותו, הם טיפלו בו, אבל הגיע הזמן להתמודד עם העבר שהוא הדחיק כבר 13 שנה.
הוא נכנס לחדר השין שלו.
ציוריו הקרועים עוד היו תלויים על דלתות הארון שנתלשו.
המצעים על מיטתו היו הפוכים.
ועל הרצפה שכבה תמונה שלו ושל הוריו, המסגרת הייתה עד כדי כך סדוקה שבקושי ראו את החיוך שהיה על מפניהם באותו יום.
הוא התיישב בין ההריסות והתחיל לבכות.
פתאום יד נגעה בכתפו.
המגע היה כל כך מוכר וכל כך רחוק, הוא לא רצה להסתובב, הוא פחד שהמגע זה רק זיכרון ואם הוא ינסה לבדוק מי זה המגע יעלם.
אבל אחרי כחצי שעה הוא בכל זאת הסתובב.
טום ואביו
"כן הכל הוקלט, אבל אתה בטוח שאתה רוצה להתערב בזה הוא נשמע לי די מסוכן" אמר אביו של טום.
"כן אבא אני בטוח, בדיוק כמו שאני בטוח בזה שאני רוצה להיות שוטר כמוך"
"טוב בני, אם ככה בהצלחה אני אשלח לך את ההקלטה במייל עוד שעה, אני פשוט חייב לרות לישיבה כרגע"
"בסדר גמור, תודה רבה על העזרה".
עברה שעה, עברו שעתיים ואפילו שלוש.
אף אימייל לא הגיע מאביו.
פתאום נשמע צלצול הפלאפון של אמו.
"הלו" הוא שמע את קולה.
"מה אמרת?" שאלה וטום הבחין בזה שקולה נשבר.
"אנחנו מיד מגיעים"
היא ניתקה.
"טום" צרחה אמו.
"אני פה לא צריך לצעוק"
"אנחנו חייבים לנסוע, אבא בבית חולים"
טום רץ להתלבש ותוך שתי דקות הם כבר יצאו מהחדר.
בשניה שהדלת נסגרה נשמעו שני צפצופים של הודעה חדשה מהמחשב של טום.
שניהם היו מאביו של טום אך זמני השליחה היו שונים.
המחשב הציג בגדול את ההודעה האחרונה שהתקבלה.
"זה לא נגמר עד שאני צוחק את הצחוק האחרון" היה כתוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
(:dandy:)