אני פשוט חייבת לכתוב, לפרוק את כל המידע הזה לפני שאני אשכח. עכשיו, כל עוד הכל טרי אני זוכרת. אבל מחר בבוקר הכל ישכך ויאבד.
אחד הערבים המוזרים ביותר שהיו לי. הכל התחיל בזה שאני וידיד קבענו שנלך לסרט מסויים. הידיד חייל, אז מן הסתם זה נקבע לשישי בערב. איכשהו גם חברה טובה שלנו צורפה, וזה היה בסדר גמור מבחינתי. הבעיה שהחברה הזאת ידידה קרובה מאוד של האקס. אז היא צירפה גם אותו. איפה עוד הייתה בעיה? שהידיד שלי והאקס היו כסאח באיזשהו שלב ולא היינו בטוחים שהם מסתדרים. וזה יצר משולש מאוד לא יציב: ידיד שלי, האקס ואני. מה זה צריך להיות?
אז יצאנו לסרט. בסוף היינו חבורה של חמישה אנשים. וזרם נחמד. היה חביב ביותר. לשם הגעתי באוטו של האקס עם חברה שלי. וכבר מההתחלה הוא היה נחמד אלי בצורה מחשידה. אחרי הסרט ישבנו כולנו, והצטרפו אלינו עוד אנשים. אבל כל הזמן הרגשתי את המבט שלו עלי. והקטע שאני מכירה אותו כל כך טוב, שזיהיתי איזה שינוי במבט שלו. היה שם איזה ניצוץ. פעם אחרונה שראינו אחד את השני התחמקנו במבטים שלנו. היום לא. פשוט הסתכלנו אחד על השני ישירות, בלי להסיט את המבט.
הייתה לי ההרגשה שמדברים על משהו מאחורי הגב שלי. כשהתיישבתי ליד האקס והידידה שניהם חייכנו חיוך שמסתיר מאחוריו משהו, משהו שאני לא אמורה. והעיניים שלו הרגו אותי. כאילו ראיתי משהו שלא הייתי אמורה לראות.
בסוף הערב הוא הוריד אותי ואת חברה שלי בבית שלה, ונסע. מהבית שלה הייתה לי הליכה קצרה עד הבית שלי, ואיפושהו ציפיתי שאולי הוא ילווה אותי. אבל הוא פשוט נסע משם. אז הלכתי בקור עם דמעות בעיניים. הרגשתי כל כך הרבה דברים. מערבולת שנעלמה מזמן, ועכשיו הופיעה משום מקום. כל כך הרבה רגשות. הפנים שלו. העיניים הכחולות שיכולתי לטבוע בתוכן. החיוך שלו. פשוט הוא. אהבתי בו הכל. הכל. כולל את החסרונות. הערצתי אותו. אבל לא אהבה עיוורת חסרת תכלית. אלא משהו הרבה יותר עמוק מזה. מהיום שהכרנו, ידעתי שזה זה. מבחינתי לפחות זה היה זה. לא רציתי משהו אחר, לא רציתי מישהו אחר. רק אותו. להיות רק איתו. איתו הרגשתי הכי שלמה שאפשר. עברו כל כך הרבה חודשים מאז, והכל מתפרץ בתוכי שוב, והפעם בעוצמה מטורפת. מאיפה זה בא? בהליכה העצובה הזאת התיישבתי על המדרכה, ורק הסתכלתי לכיוון שממנו באתי. ציפיתי לראות אותו. חיכיתי לראות אותו. כל כך רציתי שיבוא. ושום דבר כמובן לא קרה. רק ישבתי בקור, עם "Last This Day" בפלפון ודמעתי לעצמי ללא כל מטרה. ההליכה הזאת הזכירה לי את ההליכה האחרונה שלי מהבית שלו אחרי שנפרדנו. איך שעם כל צעד שלי לכיוון הבית שלי, פניתי לאחור, לראות אולי הוא בא, אולי הוא התחרט, אולי יש לו מה להוסיף. אבל התקוות התנפצו אחת אחר השניה. שום דבר לא קרה. הוא הוכיח את עצמו, כמו תמיד, בתור זה שלא עושה שום צעד לכיווני, הפאסיבי התמידי שמאכזב שוב ושוב. וכמה אפשר כבר? נמאס לי לקוות ולתאכזב. הוא לא שווה את זה. הוא מכאיב לי. או שעדיף שאני אנסח את זה אחרת: אני נותנת לו לפגוע בי שוב ושוב. אני מעמידה את עצמי כמטרה קורבן מולו ונותנת לו לירות לתוכי חצים.
כל הרגשות האלה בתוכי מעצבנים אותי. אני לא אמורה להרגיש אותם, לא אחרי כל כך הרבה זמן. לפני יומיים יצאתי עם חברים והיה שם אחד שמצא חן בעיני. הוא ליווה אותי הביתה, ועוד נשארנו איזה שעה למטה לחפור. היה קליק, אי אפשר להגיד שלא. והיום עוד התלבטתי אם להשיג את המספר שלו או לא. אבל עכשיו? בשביל מה? כל מה שאני חושבת עליו זה העיניים הכחולות שלו.
[ולמה חברה שלי שכנעה אותי לא להשיג את המספר של הבחור החדש? ולמה החברים של האקס שאני שונאת אותם, היו ממש נחמדים אלי היום וחייכו חיוך מסתורי? הרבה שאלות. אפס תשובות.]
אבל שוב, יכול להיות שהכל בתוך הראש שלי. שאני יוצרת סערה בתוך הכוס השלווה, יוצרת דרמות בחיים המשעממים שלי.
לילה טוב ושבת שלום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Pegasus.