היה מצחיק להיזכר היום שעדיין יש לי בלוג פתוח ברשת. לא ממש יכולה להשתמש במילה "פעיל", אבל עובדה, הוא עדיין פתוח. באמת שהרבה זמן לא כתבתי כאן באמת. לא יודעת אם אני עדיין מסוגלת לזה. האתר הזה חי ובועט, העולם משתנה מסביב, הנסיבות שונות, האנשים שונים, אבל איכשהו הכל נותר כמו שהיה. אני עדיין זוכרת איך בתור ילדה בת 14 כתבתי כאן מחשבות ברומו של עולם. צחוקים.
קיצר, החיים מפתיעים לפעמים. משנים כיוון בזווית בלתי צפוייה לחלוטין. עדיין לא החלטתי אם זה מרגיש נכון או לא [אולי כי זה פשוט עדיין לא מרגיש בכלל], אבל הבטחתי לעצמי שהפעם אני אתן לזה צ'אנס. עברה שנה קשה על כוחותינו, ואולי, אולי, הגיע הזמן להנות קצת, לעשות שטויות. אני רוצה לנסות לזרום במשהו שמלכתחילה אני מודעת לעובדה שהוא לא נכון ולא נורמלי. אבל מי קבע מה נורמלי ומה לא? זה הרגיש הכי נכון שבעולם אז באותו הלילה. אז אולי זה כן יכול להיות משהו שהוא יותר מסתם משהו חד פעמי.
יוני נמצא לקראת סיום. איך זה בדיוק קרה? למה הזמן ממשיך להתקדם. אוף, שיעצור. אני רוצה לרדת מהרכבת הזאת.
אתמול שמעתי משפט כל כך נכון ואמיתי, ועוד ממישהי שבכלל לא קרובה אלי, שלא מכירה אותי כמעט. ועדיין, היא פגעה בנקודה הכי רגישה. היא פגעה לי בבטן הרכה. והיא צדקה. היא הצליחה להבין את המורכבות והמוזרות שלי תוך שעה-שעתיים, דברים שהאנשים הקרובים ביותר אליי לא מודעים אליהם. היא הבינה אותי. ואמרה דברים שזעזעו אותי. דברים שאני מקווה שישנו אצלי משהו. אם אני אתן לזה צ'אנס, כמובן.
[Laughing is not a sin]
ובקשה קטנה מאלה שקוראים אותי: נמחקו לי הקבועים שלי, אז תזכירו לי את קיומכם בתגובות כאן למטה, תודה(:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Pegasus.