אתמול בלילה הוא שבר לי את הלב בפעם המיליון אולי. זה היה כמובן בחלום, הכל היה בתוך הראש שלי, אבל זה עדיין הרגיש כל כך אמיתי. שכבנו והיה טוב. ואז הוא הסיט את המבט הצידה, ירדתי ממנו, התכסיתי, והוא אמר את אותן המילים כמו אז. "זה לא זה, כדאי שניפרד". וזה הרגיש בדיוק איך שזה הרגיש ביום ההוא. השמש הייתה גבוה בשמיים, ואני לבשתי כל פעם משהו אחר, לכל פרידה היה את הבגד שלה, אבל הכאב, הכאב היה אותו כאב. הבנאדם הזה ריסק לי את הלב המסכן פעם אחר פעם, ועדיין נמשכתי אליו אחרי זה. משהו מזכויסטי בתוכי נמשך אליו. כי פשוט ידעתי שמבחינתי זה היה זה. אפילו ביום שרק הכרתי אותו, וישבנו ופטפטנו, ידעתי בתוכי שהוא האחד. אבל הוא ממש לא האחד. וזה באמת לא היה זה. אבל בלילה, בלילה זה כאב בדיוק כמו אז. התעוררתי מהחלום כאילו זרקו אותי שוב ממש באותו הרגע.
אני אוהבת שישי ושבת. את החופש, את האנשים, את הים. אני אוהבת את השמש שעושה לי מצב רוח טוב. אני אוהבת להריח טוב מהקרם גוף. אני אוהבת להרגיש את הישנוניות המתוקה הזאת.
בחיי שאני מפסיקה לנסות להבין. זה פשוט בלתי אפשרי להבין את הבנאדם הזה, וכדאי שאני אפסיק וכמה שיותר מהר לנסות. זה לא בריא ולא בסדר. בנים זה נעל.
במחשבה שנייה אני חושבת שאני עדיין לא מוכנה. המטען מושך אותי אחורה ולא נותן מנוח. אני עדיין לא מוכנה למשהו גדול. צריכה משהו קליל ונחמד לרכך את הפגיעה. [ואולי אלה סתם תירוצים של למה לא, הפחד שמשתק]
מחר עוד שבוע, מאלה שבטח יטוסו, ולא ישאירו סימנים על העור. ואולי עדיף ככה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Pegasus.