לפעמים מפליא אותי איך עובר כל כך הרבה זמן במכה אחת בלי אפילו להותיר איזשהו סמן על פני השטח. אני אפילו לא יכולה להצביע על תחילת תקופה או סיום אחרת. הכל נראה כמו גוש זמן אחד גדול, ואני לא ממש מחבבת את זה. אבל היי, מי שואל אותי בכלל.
בעבודה, נראה לי שבסדר. פתאום היום קלטתי שאני בסניף החדש כבר חודשיים [!!], שזה הזוי מבחינתי. מרגישה בו כמו בבית. אוהבת שיש עבודה. אוהבת לצאת ממשמרת ולדעת שעשיתי משהו [ושבדרך שילשלתי לעצמי איזה בונוס נחמד לכיס]. יש רגעים נדירים שבהם אני חושבת לעצמי שאני באמת אוהבת את העבודה שלי. זתומרת, למסקנה הזאת אני מגיעה רק אחרי שאני עוברת בראש על כל המקומות האפשריים שיכולתי לעבוד בהם. ואז אני קולטת שאני באמת טובה במה שאני עושה, שזה מתאים למציאות החיים שלי ולאופי שלי.
והלימודים, שאותם אני הכי אוהבת. איכשהו קורס מסכן הצליח למלא את הריק שהיה בתוך החיים שלי. אני נהנית ממה שאני לומדת, מתהליך הלמידה עצמו ומהאנשים בקורס. אני שמחה שהגעתי לתחום הזה. אני שמחה שלקחתי את הסיכון הזה, בזמן שההורים ניסו לדחוף לצד השני. אני שמחה שנתתי לעצמי את ההזדמנות לנסות משהו חדש. איפושהו אני גם יכולה להודות למצב הבריאותי שלי שהביא אותי עד הלום. אבל את זה אני לא אעשה. או שכן אעשה, אבל רק עוד שנה בערך, כשהכל יהיה כבר מאחוריי.
יש מצב שמשהו ממש גדול עלול לקרות. משהו שכמובן אני לא אפרט עליו כאן. אבל זה משהו שיכול לשנות עולמות אם הוא קורה. ואני מוצאת את עצמי כמו עומדת לפני צוק ומתלבטת - לקפוץ או לא. נקודה מפחידה. נקודה שאולי אין חזור ממנה. לא, ברור שיש חזור, אני סתם דרמטית. אבל זה משהו בסדר גודל שלא התמודדתי איתו. ואני מפחדת. אני מוצאת את עצמי עם דופק מהיר מדיי כשאני חושבת על זה. אמא'לה.
הבחור הפוטנציאלי הנוכחי עושה יותר מדיי בעיות. ואני לא בטוחה שאני בקטע. אז בינתיים אני זורמת, כי אין לי משהו אחר טוב יותר. אבל הוא לפעמים ממש מעצבן אותי. מי מחכה לשישי שעה שמונה בערב בשביל להציע לצאת? פיכסה.
פסח עומד בפתח, ואני מקווה למצוא כמה ימי חסד ושלווה בין משמרת למשמרת בחול המועד.
חג שמייח ושבת שלום(:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Pegasus.