כבר מזמן השלמתי עם האובדן

והרכבתי זר חדש של חלומות שנועדו להתגשם ביום מן הימים,

אבל לפעמים כשאני יוצא מהבית ושואף את האוויר שמסביבי -

אני חוזר לבראשית, שם הכל תוכנן בקפידה יתרה ונועד לגדולות, כמעט כמוני וכמוך

אבל אני זה אני, ואת זאת את, ואלוהים זה אלוהים - והוא זה שמחליט בסופו של דבר

ולאט לאט הזיכרון שלך נלקח ממני, כמו אוסף צדפים שנלקח בחזרה אל הים גדול

ואני יודע בתוך תוכי שבסופו של דבר כולנו נגיע אל תהום הנשייה ושם זה ייגמר

אבל ביינתים אני כותב שירים, משתמש במילים כדי לשמר את הנוכחות שלך

מפאר, ומאדיר, ומספר, ומזכיר, ואיפושהו באמצע לפעמים גם בוכה, אבל אף אחד לא שומע.

אבל מילים הן רק דיו על נייר, וסופן להישרף או להימחק, או להישמר ולהיזרק באיזו עליית גג מעופשת

אז מה זה באמת משנה אם אכתוב שאהבתי, שכאבתי, שבכיתי, שאבדתי?

הזמן לא יחזור לאחור, ואולי עדיף כך, ואולי לא, אף אחד לא ממש יודע

ואני עוד לא החלטתי אם אני רוצה להצטרף אלייך או להשאר ולהגשים את כל מה שהבטחתי לעצמי

או לשקוע עמוק בבראשית.