מתהלך לבדך, הרחוב כ"כ שקט היום, התהיות מתרוצצות בראשך, אף פעם לא חווית שקט כזה ברחוב.

מאבד את עצמך במחשבות, בין קרני השמש המסנוורות את עינייך והעננים שמכסים את השמים ונותנים לך קצת צל,

נזכר בכל החוויות שהיו לך ממש שם, בפינה ההיא ליד העץ הגבוה עם הפרחים הלבנים והאדומים, כ"כ נהנת שם.

אתה ממשיך ללכת ומגיע לתחנה הישנה, אתה זוכר את הפעם האחרונה שהיית פה? הפעם האחרונה שראית אותו.

הוא עלה לאוטובוס ונופף לך לשלום, אמר שלא תדאג, שהוא יחזור, יחזור יותר מהר ממה שאתה אפילו חושב.

האמנת לו, ישבת וחיכית שם עד שהוא ייסע, הדמעות הציפו לך את העיינים והגעגועים את הלב,

עוד לא עברה שנייה מאז שהוא נסע.

כשחזרת הביתה הכל היה שקט, חשוך ולא מוגדר

הפרצופים השמחים של כולם הפכו לנבולים והצחוק הפך לסבל אכזר שלא נעלם אף פעם,

מין קרירות מתמשכת כזאת שלא ממש ניתנת להסבר.

נכנסת לחדר ונשברת.

המוזיקה הרעישה בקולי קולות, רק כדי שלא יוכלו לשמוע אותך צורח את כל הכאב החוצה.

"איפה אתה? מתי כבר תחזור? מתי כבר תהיה שוב לצידי?" הקול של עצמך לא הפסיק להדהד בך פעם אחר פעם.

"אני אהיה בסדר, אני מבטיח, אל תדאג לי, אני אחזור.  אפילו לא תספיק להגיד תפוח מוקרם בטעם צ'ילי חריף-מתוק עם פיסטוקים וסוכריות!"

איך שלא הפסקת לצחוק עד שכאבה לך כבר הבטן, אתה זוכר? 

יום אחרי יום חיכית שהוא יחזור, הימים הפכו לשבועות והשבועות לחודשים ארוכים שחלפו כמו נצח.

החודשים הארוכים חלפו לשנים, אבל אתה אף פעם לא הפסקת להאמין שהוא יחזור ויהיה שוב לצדך,

אף פעם לא שכחת את ההבטחה שלו. שהוא יהיה בסדר, שהוא יחזור, אתה זוכר? 

אבל הוא אף פעם לא חזר.