"את עצובה?" הוא לחש, כשהראש שלי מונח על חזהו.

"לפעמים" השבתי, בלי לשנות תנוחה.

"למה?" השאלה לא איחרה לבוא במהירות.

"כאילו שאתה לא יודע" חשבתי לעצמי. חשבתי בלב, אבל לא אמרתי, כי גם ככה מה זה יעזור? ואז דיברתי. קצת שקר, קצת אמת.

"כי לפעמים הייתי רוצה מישהו שיאהב אותי, יאהב באמת, וירצה להיות רק איתי, רק שלי, לתמיד.

והוא יחשוב שאני הכי יפה והכי חכמה והכי מוצלחת וירצה שנתחתן ונקים משפחה ונחיה באושר ועושר כמו באגדות וכו' וכו', אתה יודע.

ולפעמים זה מרגיש לי שזה מספיק, אני ואתה, מתעוררים ביום שבת במיטה ובקושי יוצאים ממנה.

זה נוח וזה בטוח וזה לא כרוך ביותר מדי מחוייבות, כשקצת קשה פשוט בורחים, זה לא כזה נורא, נכון?

ולפעמים בא לי להשאר לבד. סתם ככה, כי זה נחמד להיות מחוייב רק לעצמך ולא לתת דין וחשבון לאף אחד

ולשים זין על העולם ולהנות ולחפש ולא למצוא ועדיין לא להיות חייב כלום לאף אחד".

והסתכלת עליי במבט קצת מבולבל, וקצת עצוב, ופתאום התחרטתי כי לא רציתי להעציב אותך,

אז אמרתי "אל תתייחס, זה סתם שטויות. יש לי נפש של אמן".

וצחקת ושאלת מה זה אומר ואני אמרתי "נפש מיוסרת, נפש משוגעת, שלא יודדעת להנות מטוב ולא יודעת להשתחרר מרע,

נפש מסובכת כזאת, שלא רוצה לוותר אבל גם לא רוצה להתעקש, שרוצה לבכות ורוצה לצחוק, שרוצה לברוח אבל גם רוצה להשאר - 

הכי קרוב אליך אבל גם הכי רחוב ממך. אמן. אני אמן מיוסר. זה מה שאני" ולא צחקתי בכלל.