אופטימי!!

פרק ראשון
את יורדת? כן רק שנייה.
נוו... חיכיתי לה כבר יותר מדי זמן חשבתי בלב... והינה היא ירדה יפה כמו תמיד...
"אני תמיד אוהב לראות אותך"
"גם אני אותך נועם"
"שנלך?"
"כן."
ירדנו למטה, אני כבר לגמרי מרגיש פה בנוח, עולה למעלה יורד למטה וזה בכלל לא הבית שלי אפילו אמא שלה כבר מכירה אותי טוב מאוד.
טוב אני כבר חבר של שיר יותר משלוש שנים, זה מסביר די הרבה...
"לאן אתה לוקח אותי הפעם?"
"זאת הפתעה, אני אוהב לקחת אותך למקומות כשאת לא יודעת לאן הולכים, את כל כך חמודה כשאת סקרנית."
"חחח... טוב אז אני פשוט ימשיך ליהיות כזאת."
"מעולה מצידי."
הגענו למסעדה המיסטורית, אכלנו שתינו ואז פתאום נזכרתי בהפתעה העיקרית, אני לא יגלה אפילו לכם.
היא אמרה שהיא חושבת שהיא צריכה כבר ללכת הביתה ואני אמרתי לה שלא תדאג דיברתי אפילו עם אמא שלה והיא נרגעה..
לקחתי אותה בעיניים עצומות בערך 5 דקות, ובסוף הגענו הראיתי לה את הבית חולים המקומי.
"למה אנחנו פה?" שיר שאלה
"אני רציתי להראות לך את אבא שלך."
"מה?" היא שאלה בבלבול.
"אני שאלתי את אמא שלך איפה אבא שלך כי אף פעם לא ראיתי אותו והיא אמרה לי ש... הוא במלקת פסכיאטרים למשוגעים."
היא בהתה בי בתדהמה.
נכנסנו, הכל היה לבן  מסביב ושיר עדין הייתה בהלם היא כל הזמן הסתכלה מסביב עד שהגענו לדלפק קבלה של ה"מחלקת פסיכיאטרים"
ושאלנו את הפקידה:
"אפשר בבקשה לראותם את קובי לוי?"
היא שאלה אותנו מי אנחנו אז ענינו לה:
"שיר היא הבת שלו"
היא נתנה לנו את המס' חדר.
הלכנו במסדרון עד חדר מס' 107 נכנסנו ראינו שם אדם קריח שנראה כאילו הוא בוהה כבר שעות האותו קיר.
שיר נגשה למיטה של אביה ושאלה אותו "אבא, אתה מזהה אותי?"
הוא הסתכל עילה ו...

אני מקווה שאהבתם..

---

זה שיר שהתחלתי לכתוב:

אין לי כוח לחכות לך יותר
מעכשיו אני מחכה לאהוב שבא, אלי,
שיקח אותי מפניך ויציל אותי מידיך,
שיראה לי את השביל לדרך חדשה.
כי אני רוצה לברוח ולא לשוב עוד לעולם.

מקווה שאהבתם גם את זה...

טוב ביי