אהבנו, כמו שלא נאהב עוד לעולם- סיפור בהמשכים

* מאוד יוסיף לקריאת הפרק לשמוע את השיר- Georges Michael - Jesus To A Child ברקע.

אהבנו, אהבנו, כמו שלא נאהב עוד לעולם- פרק 1

ישבתי במקום הזה, במקום הזה שהכל קרה בו, ששם הוא תמיד היה עם ה"חברים" שלו. במקום הזה, שחיי השתנו.

עלתה בי התמונה, עלה בי הזיכרון, הדקירה שבליבי התעמקה יותר:

"יפה שלי, כמה זמן לא ראיתי אותך"

"אתה יודע שאני אוהבת אותך, ורק אותך. אבל אני לא יכולה להיות איתך כשאני יודעת שאתה לוקח את הדברים האלה"

"את יודעת שהפסקתי, אני לוקח רק פעם ב..."

"אין דבר כזה, כשמתחילים עם זה קשה וכמעט אי אפשר להפסיק. שמעת מה אמרו לנו בהרצאה בבית ספר נכון ?!"

"לא, ישבתי פה עם החברה ולקח.. לקחנו"

"אתה רואה?! אתה רואה על מה אני מדברת איתך?! אני לא רוצה לאבד אותך תבין, אבל אני גם לא יכולה להיות איתך בזמן שאני יודעת שאתה משתמש בכל הזבל הזה"

"טוב החלטה שלך אבל את יודעת, שום מילה על זה לאף אחד!"

הוא לוקח סמים כבר תקופה ארוכה, אני כל כך אוהבת אותו אבל לא יכולה להיות איתו כשאני יודעת שהוא הולך ונעלם לי בין הידיים.  כל יום ראיתי איך הוא מתחיל להיות יותר חסר סבלנות, איך עיניו אדומות כל כך, איך הוא מרזה בצורה מחרידה. אהבתי אותו כל כך אהבתי אותו. לא נשאר ממנו כבר כלום. פשוט כלום.  פחדתי לספר להוריו, אבל הרגשתי שאני טועה, שאני לא עושה את הדבר הנכון כשאני לא מספרת להם, או לכל בן אדם אחר שיכול לעזור לו להוציא אותו מזה. הוא הדרדר לי מול הפנים יותר ויותר, הוא התחיל להזריק לעצמו דברים, להסניף, הכפיל את רמת הכדורים שהיה לוקח, הוא היה כל היום שקוע בזה, כל היום רק בזה, בתוך הסמים. ראיתי שכבר זהו אין לו יותר לאן להגיע עם המצב שהיה, עם הכמויות שהוא היה לוקח, כל עולמו סבב סביב זה. ניסיתי לדבר איתו כמה פעמים לנסות לדבר איתו שהוא יכול לטפל בבעיה הזאת שאני אהיה איתו ואתמוך בו, אבל הוא התעצבן עלי, הוא אמר שאני לא מבינה כלום ושהוא בסדר, שהוא שולט במצב ושסמים זה לא דבר רע כמו שזה נשמע. בכיתי, כל כך הרבה בכיתי, כל כך אהבתי אותו, הוא היה כל כך מדהים, הוא פשוט נעלם לי. ידעתי שאם אני אלך לדבר עם הוריו הכל יגמר, הוא ישנא אותי, אבל לא יכולתי לשמור את זה יותר, הוא היה נראה כאחד שהולך למות כל רגע. החלטתי ללכת אליו הביתה ולהגיד לו שאם הוא לא ידבר אני אדבר ואספר הכל כדי לעזור לו. באתי אליו לחדר ודפקתי, קראתי לו אבל אף אחד לא ענה פתחתי את הדלת ואיתי אותו שם, על הרצפה, זרוק ללא רוח חיים.

"תתעורר, זה לא מצחיק, זה לא מצחיק, נוו תקום כבר, די לעבוד עלי"

נכנסתי להיסטריה, לא ידעתי מה לעשות ראיתי אותו שוכב, מת לידי.

זה היה באשמתי, באשמתי, אני הרגתי אותו. השתיקה שלי הרגה אותו.

עבר מאז המקרה הזה חודש, בדיוק היום. חודש. ובכל יום אני באה לפה, למקום הזה. לפינה הזאת שהם היו יושבים בה, פינה טיפה מרוחקת מן הים. תמיד באתי לפה לבד, ישבתי בכיתי, ייסורי המצפון לא נתנו לי לחיות, לא נתנו לי לנוח לרגע אחד. הפעם, באתי לפה עם תיק. בתיק היה דף, עט ותמונה שלי ושלך, תמונה שלי ושלך שאנחנו מחובקים ומאחורה רשומה ההקדשה שהקדשת לי לכבוד השנה שאני ואתה היינו יחד:

Some love red.
Some love blue.
But to be honest,
!I love you

יש לי דרך משלי להירגע
דרך שאני שומר רק לך נסיכה
עוצם את העיניים ומתרכז
מדמיין אותך, ונפתח לי הלב.
חושב מחשבות טובות ומתוקות
מחשבות שנותנות לי להמשיך לקוות
שיש אהבה וכולה שלי,
אהבה ששמורה רק לך נסיכה שלי.

אני כל כך אוהב אותך ואין לך מושג עד כמה. האהבה שלי אלייך תהיה שמורה לנצח.

לקחת מהתיק את התמונה הסתכלתי עלייה וראיתי, ראיתי כמה היית מאושר עד שהגעת לסמים האלה. היית כל כך יפה, שיערך השחור החלק, הגולש ועינייך שהבטתי בהן וראיתי את הים, ראיתי בהן את העומק, את המסתוריות אך גם ראיתי בהן את החיים. כל פעם שראיתי את התמונה הזאת מאז מה שקרה בכיתי, אבל הפעם לא. הפעם לא בכיתי, הדחקתי את הדמעות הצידה. את התמונה הזאת ועוד רבות אחרות צילמתי ושמתי על שולחן הכתיבה שלי. לקחתי את הדף והעט שהבאתי איתי והתחלתי לכתוב, לכתוב לך כי ידעתי שאתה רואה את הכל שם למעלה.

" אני מרגישה כאילו לקחו חלק ממני, זאת אומרת זה לא כאילו זה באמת. לא האמנתי שדווקא אתה תגיע לדבר כזה, תגיע למצב הזה, היה לך טוב בחיים, היה לך הכל. הייתי מוכנה לסלוח לך כל הכל,על כל הריבים שלנו פשוט על הכל אבל על זה ?!

כל כך כעסתי עליך שאת לוקח את הסמים הארורים האלה. היינו כל כך מאושרים ביחד, כל כך אהבתי אותך ואני עדיין אוהבת ואתה אותי, אז למה?! למה הגעת למצב הזה?

כל יום אני יושבת כאן, משחזרת לצלילי הגלים הנשברים כל פרט ופרט ופשוט אני לא יכולה לשאת בזה עוד. לא יכולה לשאת יותר ברגשות האשמה המהדהדים לי בראש ללא הפסקה. "את הרגת אותו" "את הרגת אותו" הם צועקים לי. אני לא יכולה לשאת במחשבה הזאת שלא תחזור יותר, שאתה לא תהיה יותר שלי, לא תהיה בין זרועותיי לא ארגיש את מגע ידך וקולך הנעים.

כשהאמבולנס בא לקחת אותך מביתך אחרי שהיית שרוע על הרצפה, מת, נכנסתי אליו ישבתי ליד המיטה שנמצאת שם והסתכלתי עליך, על תווי פניך העדינות, על עינייך העצומות, על שפתייך הדבוקות. התקרבתי אליך ונישקתי אותך, נישקתי אותך נשיקה מלוחה שהתערבבה עם הדמעות, נשיקה מלאת כאב ואשמה. אתה כבר היית בעולם אחר, עם המחשבות שלך. ידעתי שאתה לא שומע אותי אבל דיברתי איתך, דיברת אליך. "אני יודעת שאתה לא שומע אותי ואתה כבר לא תראה אותי יותר ואתה בטח גם לא תזכור אותי בעולם הבא שלך אבל אני, אני אזכור אותך תמיד. אתה הראשון שלי בהכל. אהבה הראשונה שלי, ההתרגשות הראשונה שלי, האכזבה הראשונה שלי, פשוט הכל. אתה היית הראשון שהיה חלק ממני. היית, ואתה עדיין.

המון זמן הייתי לבד,

לא הצלחתי לישון.

אתה עטפת אותי בדמעות של זיכרונות.

וכמה זמן שלא חיפשתי אותך לא מצאתי אותך יותר, לא היית כאן יותר. אלפי חלומות חולפים לי במחשבות. אני זוכרת את דמותך בברור, אבל אותי אתה לא רואה יותר. הזמן מתאכזר אלי ואני רוצה ללכת מכאן, לעזוב. אתה לא שלי יותר, את שייך לעולם אחר עכשיו. אני מקווה שוב, חולמת שוב, מתפללת שוב. נזכרת, כי זה הדבר היחידי שנותר לי ממך.

אתר לא יודע כמה קשה לי לפתוח בחיים חדשים, להתחיל התחלה חדשה כי אני מרגישה שאתה כאן, עדיין איתי, עדיין שלי אבל רק בלב. אני אוהבת אותך לא מסוגלת להיות עם אחר. אני לא יכולה להאמין שהלכת, לא יכולה. אנחנו לא ביחד ולא נוכל גם להיות. משהו בעינייך הסגורות שלא ראיתי קודם לוקחות אותי לעולם של אהבה. למה אני לא יכולה להחזיק אותך לחבק אותך? למה כל פעם שאני מנסה להשתקם ולהתחזק אני נופלת שוב ורואה את חיוכך בעיניי ?!

אני כל כך אוהבת אותך, כל כך ! "

כשסיימתי לכתוב את המכתב הלכתי לקברו והנחתי את המכתב.

בטח אתם קוראים את זה וחושבים שאני בת איזה 17, 18 לפי הסיפור הזה אבל לא. הוא היה בן 16 וקצת כשהוא נפטר, כשאני הרגתי אותו. אני בת 15, אני בכיתה י' שיער חום דבש חלק, גולש ארוך ועיניים ירוקות. כל יום מתפללת שיחזור לכאן מלמעלה .

עברתי לעיר חדשה, בית ספר חדש. לא יכולתי לחיות יותר במקום שבו הרגתי אותו. פעם הייתי ילדה שמחה והיום, היום פניי חיוורות, עצובות. בעיר הקודמת יש לי רק חברה אחת שהייתה איתי ותמכה בי כל התקופה הזאת. אני שומרת איתה על קשר וגם עם עוד כמה חברים שלו. את השם שלו קשה לי לומר זה מעביר בי צמרמורת.  אני מנסה עכשיו לפתוח בחיים חדשים במקום החדש אבל העבר, העבר רודף אותי, הזיכרונות מציפים אותי בכל פעם מחדש.