"וואי איך רזית!!!!"
די כבר. נמאס לי מהמשפט הזה.
כל יום, לפחות 10 פעמים אני חייבת לעבור את אותה סדרת הסברים שכוללת בתוכה את המשפט הנדוש "דנה, תתחילי לאכול!"
אתם לא מבינים? תעזבו אותי כבר.
אתם חיים בבועה שאני מרעיבה את עצמי. טוב, אז אני לא.
אני אומרת לכם את זה כל פעם מחדש, אבל אתם לא מנסים להבין.
את כל הזמן אומרת לי שאני נעלמת, שאני נכחדת, שכבר לא רואים אותי...
אז אני מסתכלת במראה ואני לא רואה את זה.
אני לא רואה את מה שאתם אומרים לי.
נמאס לי מכל ההטפות האלה.
נמאס לי שאתם אומרים לי לאכול וממש נמאס לי שאתם מסתכלים לי על המכנסיים ואומרים "וואי, הוא היה צמוד עליך פעם"
אני יודעת שרזיתי. אני יודעת את זה. זה שתזכירו לי את זה, ושתזכירו לי את ההפרעות אכילה שלי - לא מועיל.
אתם מוכנים להכניס את זה לראש שלכם כבר?
לא מספיק יש לי את זה בבית - "אמא כואבת לי הבטן" אמא בתגובה - "זה כי צריך לאכול כמו שצריך!"
יופי. מה עשית בזה? כלום!
אתם פשוט לא מבינים.
אתם לא מבינים מה זה להסתכל במראה ולדעת שאתה לא שמן, אבל בכל זאת לרצות להרזות.
אתם לא מבינים מה זה להסתכל על אוכל, לרצות לאכול אותו, אבל לא לתת לעצמי לאכול מחשש להשמנה.
אני עוברת את זה כל יום. זאת המציאות שלי, אני חיה אותה, ואין לי ברירה אלא להתמודד איתה.
ההרצאות, ההטפות, הדמעות - כל זה, לא עוזר, זה רק מכאיב לי יותר.
אתם לא יודעים מה זה להרגיש איך שאני מרגישה.
פשוט תפסיקו להטיף לי, כי זה נמאס עליי. בבקשה.
אני יודעת שאכפת לכם. אני יודעת שאתם מנסים לעזור, ואני אוהבת אותכם על זה, אבל יש צורה לכל דבר.
יש עוד אלף ואחת דרכים, אבל לצעוק עליי ולהטיף לי, ולשלוח אנשים שיגידו לי מה שאתם אומרים לי - לא יעזור!
אמרתי לכם כבר כמה פעמים - זה מחריף את המצב.
עד שאני לא אשלים עם מה שיש לי, איך שאני נראית וכמות האוכל שאני אוכלת - אתם לא יכולים לעזור.
פשוט תעזבו אותי.
