כל כך נכון.

קרו הרבה מקרים שהרגשתי ככה.

הרגשה של לבד.

למרות שיש עוד אלף אנשים סביבי, עוד אלפי טיפות בים - אני לבד.

אין מי שיקשיב לי, אין מי שייעץ לי, אין מי שיחבק אותי כשאני עצובה ואין מי שיצחיק אותי כשאני בוכה.

אבל זה לא ככה הרבה.

לרוב, אני בנאדם נורא שמח.

לא צריכים להצחיק אותי כשאני בוכה או לחבק אותי כשאני עצובה.

התקופה העצובה ותקופת הלבד היא בדיוק זה - תקופה, בגלל זה אני לא נוטה לייחס לה חשיבות רבה.

אני יודעת שבימים הקרובים היא תעבור וההרגשה של החום ושל ה"ביחד" תחזור לעטוף אותי.

יש לי את זה עכשיו.

אני לא זוכרת תקופה כזאת, לפחות לא בחודשים האחרונים.

וזה משמח אותי.

משמח אותי לקום בבוקר ולחייך.

משמח אותי לעשן את הסיגריה של הבוקר.

משמח אותי להיות בבית הספר, מוזר ככל שיישמע.

משמח אותי המצב עם ההורים שלי.

אני פשוט שמחה.

אני בנאדם אופטימי, יחסית. כל כך טוב לי ככה.

אולי אני חיה בבועה, אבל הבועה הזאת סוחפת אותי ולוקחת אותי למקומות טובים יותר, שעוזרים לי לעבור תקופות רעות.

את תקופות הלבד.

אני יודעת שמחר, אני אתעורר ליום חדש, והכל ישתנה.

אולי זה לא באמת משתנה, ואני סתם מדמיינת - אבל כזאת אני. אופטימית.

שלא תבינו אותי לא נכון, אני לא תמימה ואני הבנאדם הכי מציאותי שקיים.

אני פשוט אוהבת לחשוב שיש משהו מעבר לכאב, לבכי, לחרא בעולם שלי... בעולם שלנו... בעולם הזה.

טוב לי לחשוב שמחר יום חדש. טוב יותר. אני נרדמת עם חיוך. וזה חשוב לי.

אז אם זה חטא לחיות בבועה - חבל. 

שום דבר לא יוכל לנפץ לי אותה.