מכירים את זה שאתם בוטחים במישהו?

מכירים את זה שאתם יודעים שיש לכם מישהו אחד שאתם יכולים לסמוך עליו?

מכירים את ההרשה הזאת שיש בפנים כשיש מישהו שמקשיב לכם?

מכירים את זה שמישהו מחבק אתכם כשעצוב ובא לבכות?

מכירים את זה שהוא תוקע לכם סכין בגב?

כן, אני מכירה את זה טוב. ממש טוב.

אני יכולה להגיד על עצמי כמה דברים שאי יודעת על עצמי בבירור:

אני בנאדם אוהב, אני לא עושה רע לאף אחד ואני משתדלת להיות בסדר עם כולם, כי זאת הדרך היחידה שאני מכירה.

עד שפוגעים בי.

ברגע שזה קורה, אני משתנה מקצה לקצה. אני נהפכת להיות כלבה ורעה, בלי שאני ארצה.

זה לא בכוונה כשי לעשות רע או משהו, זאת פשוט התגובה שלי לכאב שאני מרגישה.

כן, אז ככה זה היה בשנתיים האחרונות.

בימים האחרונים הבנתי שזה לא הגישה שצריכה להיות לי.

הבנתי שאני צריכה להבליג. פגעת? יופי. נהנית? עוד יותר יופי. אני שמה זין.

נמאס לי שיש את האנשים האלה שחושבים שהם יכולים לדרוך עליך רק כי הם רוצים. אני לא מקבלת את זה.

תבינו, אני לא שותקת. אף פעם. כשמישהו פותח את הפה, אני פותחת חזרה.

פשוט לא על כאלה פגיעות אני מדברת.

תכלס, מה זאת פגיעה מילולית? היא יכולה להכאיב. מאוד. אני לא מזלזלת בזה, אבל אני מדברת על הפגיעות הכבדות יותר.

לפחות כשאתה רב עם מישהו הוא אומר לך את זה בפנים.

מה שמסריח זה אלה שעושים את זה מאחורי הגב.

כן, ככה עברו עליי הימים האחרונים.

מישהו שהיה ידיד שלי טוב, שסיפרתי לו משהו כלכך אישי, כלכך אינטימי ופרטי עליי, שכמעט אף אחד לא יודע,

פשוט הלך וסיפר את זה.

זה הורג אותי. למה? למה אתה רוצה לעשות לי דבר כזה?

נכון, אנחנו לא מדברים, אבל מכאן ועד לחשוף דבר כזה? זה נראה לי זוועתי.

אני לא רגילה לריב עם אנשים ככה, ובטח לא רגילה כשעושים לי דברים כאלה, ואני גם לא רוצה להתרגל.

למה אנשים לא יכולים לקחת אחריות על הפה שלהם ועל המעשים שלהם, ופשוט לשתוק?