אתמול, אחרי זמן לא רב מדי של שקט - פיגוע.
רק תראו מה קרה במדינה שלנו אתמול.
ולא סתם... אלא במקום הכי פחות צפוי, שבו דבר כזה אף פעם לא קרה, בגבול בין אילת לסיני.
עד לאן הגענו?!
אתם מתכוונים לפוצץ גם חלק משלכם כדי להרוג אותנו?!
והפעם זה כבר אישי.
מעולם לא היה מישהו שקרוב אליי (חוץ ממני) במקום פיגוע.
אבל הפעם זה כבר עבר כל גבול.
אלעד משרת באילת... ברגע ששמעתי על הפיגוע, לא הבנתי מה קורה לי בכלל. כמו סיוט. הרגשתי שאני בחלום רע.
ואני מתקשרת, וכמובן - כל הקווים נפלו.
ישר התקשרתי לאמא שלו לשאול מה איתו.. והיא אמרה שהיא לא תופסת אותו.
התחלתי לבכות. לא ידעתי מה לחשוב.. ואמא ניסתה לנחם אותי, שהוא יענה כשהקווים יחזרו.
ואז טלפון - אלעד מתקשר "מאמי, אני בסדר, רק רציתי להרגיע אותך, זה פה קרוב, אבל לא יצאתי מהבסיס בכלל"
התחלתי לבכות כמו משוגעת ורק אמרתי לו "אני אוהבת אותך". זה מה שיצא.
אח"כ כבר נרגעתי, שתיתי תה, ויצאתי קצת.
כל פיגוע מבחינתי, זה להרוג לנו חלק מהמדינה. במיוחד כשזה נוגע לי אישית.
אני רק חושבת על המשפחות, על אלה שקרובי משםחה שלהם נחשבים כרגע כ"נעדרים".
ויותר גרוע, על אלה שיודעים שהם לא נעדרים... אלה שהם כבר מתו.
זה משהו בלתי נתפס...
אפשר למות ממחלה, אפשר למות בתאונה,אפשר למות בכל כך הרבה דרכים,
אבל לפחות במדינה הקטנה שלנו אנחנו אמורים להרגיש ביטחון, אפילו מינימלי! בטחון כלשהו!
שנדע, שלפחות כאן - אנחנו בטוחים.
אבל אפילו את זה אנחנו לא יכולים לקבל, ולמה? כי לערבים בא לפוצץ אותנו.
זה מזעזע מבחינתי. אני לא מבינה את זה,
להרוג מישהו כי אתם לא מאמינים באמונות שלו? כי אתם רוצים משהו ששייך לו?
זאת מחלה שאני לא אבין... זה רצח!
זה לא שאני שונאת את כל הערבים ומבחינתי כולם צריכים למות... צריך להיות שקולים.
אני לא תומכת בלתת להם את המדינה שלנו. כי היא שלנו.
אבל ניחא. אני לא מבינה בפוליטיקה, ואני לא מתמצאת מספיק כדי להבין מה הולך בין שני העמים,
אבל מכאן ועד ללהתחיל לרצוח כי לא מתאים לכם מה שקורה פה?
לא בא בחשבון.
חייב לעשות משהו.. חייב לשנות... חייב להפסיק את הטבח ההמוני הזה, הטבח בעם שלנו, בישראל שלנו.
ואתם יודעים מה המקור? שנאה.
שנאה מרעילה את לב האדם. שנאה מרעילה את הנשמה ואת כל הישות של הבנאדם.
חייב להפסיק עם זה... צריך ללמוד לקבל את האחר, את השונה...
ועד שהם לא יבינו את זה, המשפחות שלנו ימשיכו למות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
