תמיד היה לי חלום...
אולי פנטזיה... תקראו לזה איך שתרצו...
על הפעם הראשונה שלי...
תמיד תיארתי את זה קסום. כמו בסרטים.
מושלם..
נרות.. ורדים על המיטה [קיטשי ככל שזה יהיה], ובעיקר אהבה.
אהבה - זה רגש אמיתי, שמביע רוך, קירבה והפגנת רגשות אמיתית, מהלב.
זה דבר שצריך להיות ביחסים, במיוחד כשהם עוברים שלב והופכים להיות מיניים...
תמיד דמיינתי, שזה יהיה מאהבה, שזה יהיה בעדינות, ברוך..
תמיד דמיינתי שזה יהיה אקט מיני, אבל לא רק פיזי... גם נפשי.. שימלא אותי ברגשות שלא הכרתי...
תמיד דמיינתי שזה יהיה על מיטה עטופה במצעים שחורים מסאטן,
בחדר מואר חלקית עם אור נרות ריחניים שיאפוף את החדר באווירה רומנטית..
שהוא יאהב אותי.. שיגיד לי את זה.. שיחמיא לי.. שיגיד לי דברים שבחורה רק חולמת לשמוע...
שאני אוכל להגיד לו "אני אוהבת אותך" בלי לפחד...
שאני אדע שהוא שלי... עכשיו ולתמיד... שאני אדע שהוא שלי, ולא של אף אחת אחרת...
שהיחסים האלה - הם לא מבוססים על מין.. שהם מבוססים על רגשות אמיתיים, שמתבטאים בדרכים וצורות שונות, לווא דווקא סקס.
שזה לא יהיה סקס, ולא מין, ולא זיון... שזה יהיה עשיית אהבה.
אבל כבר הבנו, במציאות שלנו, שחלומות לא מתגשמים ופנטזיות נשארות בגדר פנטזיות.
והפעם הראשונה שלי [26.7] לא הייתה על מיטה עטופה במצעי סאטן שחורים לאור נרות...
ואהבה? הייתה. בהחלט הייתה.
אך רק מצידי.
הוא לא היה שלי. ולא של אחרת. אלא של כולן.
זה היה אקט פיזי שנבע מרגש שלא רק שאיננו אהבה, אלא רגש חייתי. אקט החרמנות בלבד.
הבנאדם הזה לא נמצא בחיים שלי יותר. לא יכולתי להגיד לו שאני אוהבת אותו.
הוא לא שלי, ולא היה שלי. מעולם.
ולא עשינו אהבה.
הוא זיין, ואני אהבתי. כואב לי.
אני מתחרטת. טעיתי.
אבל ככה זה. החיים הם לא סרט, ואנחנו לא השחקנים.
אלא מציאות קרה וכואבת שבה הפסדתי את הפעם הראשונה שלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
