מילה היוצאת מפיך גדלה והולכת בדרכה.

בטוח בעצמו ובהתנהגות שלו. לא מתבייש באוכל שלו, הוא הולך לבית הספר ומוציא את הסנדוויץ' הלא טעים אפילו לו ומספר סיפורים על כמה שזה טעים. בדרך מוסיף סיפור נחמד על איך הכין את האוכל, וכולם מסביבו צוחקים, מקשיבים

לא, אני לא כזאת, אני לא יודעת לספר סיפורים. מה מיוחד בי בעצם? מה מבדיל אותי מהשאר? מה יש בי שאחרים אולי היו רוצים לחקות?

כלום!

אין לי דרך עצמאית. אני לא בטוחה במה שאני רוצה לעשות ולא אובייקטיבית לגבי עצמי,

אני כולי חיקוי משומש. בפנימיות. בחיצוניות אני מבינה במה אני שונה וזה בסדר. הפנימיות שלי היא כמו אותה בועה של כל אחד, גרועה, מכוערת, עלובה, צבועה, פשוט גועל נפש...

אני חייבת להשתנות. אבל אין מי שיעזור לי. אין אף אחד. כולם רגילים אליי ויש כאלה שהם טובים מידי ולכן הם אוהבים אותי, אבל אם הייתי מישהי אחרת הם היו שונאים אותי. אני לא רוצה להיות צבועה, אני לא רוצה להיות רעה, למרות שלפעמים אני רעה כל כך. ולפעמים גם רעים אליי. אמא שלי. בסוף אני אבכה, אני יודעת, אני אבכה שאף פעם לא הסתדרנו, אני אבכה על איך שצרחתי עליה, שהיא שנואה, ואני שונאת אותה, ובעצם מה אכפת לי, היא כזאת אז שתשנה את עצמה אני אמורה להתעלם. אבל קשה לי להתעלם, כל כך קשה לי, אני לוקחת הכל ללב, ואז מרוב שרע לי אני רגישה ומתביישת בעצמי ושונאת את עצמי ומראה לכל אחד משהו שונה בי.

אנשים לא יכולים להתאים את עצמם אליי ואני חייבת להבין את זה. אבל גם אני לא יכולה להתאים את עצמי לאנשים אחרים. מי שמתאים לי, ואני לו, נתחבר. זהו, מעכשיו אני לא הולכת לשנות את עצמי בשביל אף אחד, לא אכפת לי מה יחשבו עליי, העיקר שאני חושבת שמה שאני עושה זה טוב.

להיות שלמה עם עצמי