מילה היוצאת מפיך גדלה והולכת בדרכה.

הדממה שאחרי ההתפוצצות. אתמול היה נוראי, מתוק מתוק כזה שבא להפסיק. בלי טעם של עוד. ואני רציתי שקט, להיות רק עם האנשים הנחמדים. מישהו כותב לי "זוכרת את ה-14 באפריל של כיתה ה'-ו'???" אוי ואבוי לי אולי יצרתי רושם שיום הולדת זה חשוב לי במשך השנים?

די. שיעשו אנשים מה שבא להם לא אכפת לי. שישבו כל היום מול המחשב ושישלחו לי הודעות, זה אומר משהו עליהם, לא עליי, זה בטוח.

הוא שלח לי את אחותו מירושלים להביא לי מתנה ואני הרגשתי כל כך כפויית טובה. כי אתמול אמרתי לו שכל היום חיכיתה לטלפון ממנו...

הוא קנה לי עגילים נורא יקרים ואני חשבתי שהוא קמצן. ושאחותו באה שכחתי מרוב התרגשות להציע לה לשתות משהו או לשאול אותה אפילו מה שלומה. אני לא יוד'עת מה עבר עליי באותו רגע.

אני רוצה שכשנחזור, וזה יקרה, למרות שאני רוצה למות עכשיו בשקט, יהיה לי קל עם אנשים והגישה שלי כלפי הכל תשתפר, תרגע, שאני אוכל לכתוב כמו פעם, עצור וכואב וקטן.

וכשניפגש, השיער שלו שוב יגדל, ונתחבק לאט, בסבלנות, לא נדאג. ואז בלילה אני אתגנב לחדר הריק לידו והוא יכין כבר מצעים ודובים ושוקולד ונישן יחד לבד לבד לאט כאילו זה מאז ומתמיד