מילה היוצאת מפיך גדלה והולכת בדרכה.

קמתי לבד, מהר, בפתאומיות, הערתי את השותפה שלי לחדר משקית במבה מרשרשת- תמיד הדברים הכי לא צפויים מרשרשים ממש באמצע הלילה כשאפילו לא חושבים על זה באמצע היום. בלילה ובמיוחד בשעות הרגישות האלה לפני הבוקר לכל דבר קטן ומטומטם יש משמעות ענקית. נעל בית שתקועה באמצע החדר, דלת נפתחת, אור, נשימות.

בגלל זה אני מספרת את כל זה.

הלכתי לאט, בבית ספר הריק, במגדלים השקטים שקטים הלכתי עם נעלי הבית שלי ועם פיג'מה ועצרתי ליד החלון למדשאות, הכל היה חשוך מאוד, ושמתי את ההפתעה הקטנה שלי בחדר שלו. הכנתי אותה יום קודם- לקחתי קופסה של מקס ברנר, שמתי בפנים עוגיות שהכנתי ושוקולד שקיבלתי, בקבוק מיים וחטיף אנרגיה, עם לבבות שכתבתי עליהם בפנים. האמת היא שבכלל לא עשיתי את זה מתוך אהבה אלא סתם כדי שיהיה לו טוב ושיהיה לו מה לאכול היום. אולי כי אני חייבת? אנחנו בכלל לא זוג של ילדים. אנחנו מתנהגים באופן ילדותי וגם כמו זוג זקנים.

עמדתי מול החלון שוב, השמיים התבהרו קצת מעל המדשאות, אבל לא היה לי כוח לעמוד ליד החלון עד לזריחה ולהבהיל מישהו שהחליט לקום מוקדם כמוני, וליצור אי נעימות. חזרתי לחדר, נזכרתי באימה בשעון שכיוונתי ל-5:55 ויכול להעיר את כל השותפות שלי ולגרום לתקרית דיפלומטית איומה ונוראה. השעה הייתה 5:30. החלטתי להירדם והעיניים ממש כאבו לי, אבל השותפה שלי נשמה חזק ולא הצלחתי להירדם שוב. והוא בא אחר כך, בערך ב-6, כדי להיות איתי עד שהוא הולך. הוא ממש אנוכי לפעמים. אז קמתי (שוב) הייתי איתו בערך 3 דקות הוא לא הודה לי בכלל כמו שצריך והוא הלך. עכשיו 6:38 ואני מחכה לשעת האפס שלי (להיות ער ולחכות לשעת אפס!! כמה נורא...!)

כבר 6:47 אחריח שערכתי את הפוסט, ישלי עוד 13:דק'. אחר כך אני אלך לקנות שמפו, אלך לרוץ (אלך לרוץ...) ואעשה את העבודה בפילוסופיה, באנגלית, ובגדי, אנגן, וארמוס את הרומנטיות של הרגעים האלה עד דק.

ככה אנשים נורמליים חיים כל הזמן, לא?...