אני לא בטוח למה, או איך, אבל עברה עלי תקופה נעימה ביותר, אה, אוקי, תקופה סביר פלוס, אבל עכשיו, כשכל כך הרבה קורס עלי, מצחיק שאני חוזר לכתוב.
הכתיבה זה מקום מפלט מצויין, אולי אני יתחיל לכתוב יומן בכתב הסתרים שהמצאתי, אני חושב שזה יעשה לי רק טוב, אבל, אני ירגיש דביל מושלם, לא, עזוב.
העידכון האחרון של בטוויטר (מה זה?) היה:
Oh my damn life sometimes sucks... Ho well
זה מתמצת את הסגנון חיים שלי בכל כך קצת אותיות שזה מצחיק. החיים הדפוקים שלי לפעמים דפוקים, מה שנכון נכון אבל, נו בסדר.
נו בסדר, אוי תודה לאל שהמציאו את המונח הנהדר הזה, קשה קשה אז מתגברים. ובכלל לא במובן הפולני של המילה.
ממש לא בא לי לדבר על זה, טוב נו, אני מת לדבר על זה, אבל אני לא יכול לכתוב את זה בבלוג, גם כשאני יגיד את זה זה ישמע מטומטם - אז לקרוא את זה. אני אפילו לא ינסה.
כל פעם שאני נזכר בזה, אני מנסה לחשוב בהגיון, אני צריך לזכור את התחושה הזאת שאי אפשר לחשוב בהגיון, מבחינה פסיכולוגית זה ממש נהדר, אבל זה כל כך לא מענין אותי עכשיו.
אם לפני 24 שעות היו מספרים לי שזה יקרה, לא הייתי מתיחס לא עכשיו ולא אז, אז למה עכשיו זה מפריע לי.
זה מפריע לי כי זה הראה לי שחייתי באשליה, לקחתי משפטים לא קשורים לכלום והפכתי אותם לרמזים לסוד גדול ואפל - שככל הנראה לא קיים.
ולא, חברה שלי לא זרקה אותי ולא קיבלתי 20 במבחן, ולא, אם אני יכתוב את זה זה לא ישמע יותר גרוע.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
