אז ככה, היום למדתי עוד משהו, איזה כיף לי. אני כותב את הפוסט הזה במצב רוח מרומם, ואני מקווה שאני יחזור אליו בעתיד כשאני לא יהיה במצב רוח כזה... בכל מיקרה, אני רוצה לדבר איתכם על המעמד החברתי שלכם.
לי, בכל מיקרה ככה חשבתי עד לא מזמן, אין מעמד חברתי. אני חבר של כולם. וזה היה נכון. אבל מתבגרים (לא במובן הטוב של המילה) והכיתה משתנה, ככה גם השקפת העולם וההתנהגות, ובסוף אתה מגלה שאתה חנון :).
אם אתם קוראים בלוגים, סביר להניח שאתם בבעיה שלי, אתם חנונים, וזה באיזה שהוא מקום מפריע לכם.
אז קודם כל צאו מהאשליה - זה לא צריך להפריע לכם.
רוצים לגלות כמה זה לא מפריע לכם? בואו אני יגלה לכם משהו, אתם לא חנונים, אתם מתנהגים כמו חנונים.
הכל אפשר לעשות בצורה חנונית ובצורה מלאת ביטחון. ההבדל בין חנון ללא חנון הוא ביטחון.
תפילו עט על הריצפה. עכשיו תרימו אותו ודמיינו שכל העולם ואישתו מסתכלים. אתם מתכרבלים בתוך עצמך ומתביישים להרים אותו. עכשיו דמיינו שרק אתם בעולם, לאף אחד לא יהיה איכפת איך אתם מרימים אותו, זה לא משנה. עכשיו תרימו אותו. עשו הכל באופן טבעי, והכל יהיה בסדר.
אבל זה לא הכל, נכון? לא הופכים סתם ככה ל"קול" מ"חנון"?
לא, ככה לא הופכים מחנון לקול, אבל שוב, הרגע הבנתם, שתאורטית אתם יכולים להיות קולים, רק תרגישו שאתם קולים, אבל עכשיו באה השאלה שמפרידה בינכם ל"קולים" האם אתם רוצים להיות כאלה.
תסתכלו על מי שאתם "מעריצים" או שואפים להיות, זה מה שאתם רוצים מעצמכם? אם כן - אחלה, בחרתם אחלה מודל לחיקוי ורק תלכו לפיו, אבל ברור המקרים התשובה היא לא, לכם תנסו לעשות דברים בצורה מלאת ביטחון, אבל אל תבזבזו את הביטחון הזה.
אני מת לדעת מה זה להיות מגניב, מה זה שכל הבנות רצות אחריך ומה זה שאין דבר שאני לא יכול להשיג. אז ברגע שזה לא אתם, וזה לא האמת, לא יפריע לכם שאתם לא קולים.
עכשיו אני לא יקרא את הפוסט הזה לפני שאני לוחץ "שמור" כי אני מפחד לגלות מה כתבתי כאן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
