טוב אז אני בצופים (לא סוד גדול..) וכשכבת ט' אנחנו עושים עונג שבת (למרות שביטלו את זה בשבט שלי לפני... 4 שנים?) והנושא שלנו זה סינדרלה.
אז הכל טוב ונחמד עד שאני מחליטה שאני רוצה להיות סנדרלה. למה אני לא יודעת. סתם קרץ לי להיות פעם ראשונה במרכז השכבה..
אז לאודישנים הראשונים- לא הלכתי. וגם לפעולה לא. כנראה כי מישו ממקום לא ידוע מנסה לרמוז לי שזה לא ילך טוב אבל שאני אקשיב!?!?!? מהפתאום!
אז באתי לגילי ושכנעתי אותה לבוא איתי לאודינשים השניים. סבבה.
אז באנו ושאקד היה באודישן עם שחף אז הלכתי לשבת עם האנשים שבוועדת תפאורה. סבבה.
חיכיתי, חיכיתי, לא סיימו.
אז התחלתי לחשוב "למה שהוא ייקח אותי בכלל? הוא לגמרי תקוע על זה שטל צריכה להיות סנדרלה ובכללי הוא אוהב אותה ואת שחף יותר ממה שהוא אוהב אותי בקיצור אז -שוב- הלב התחיל להתחלל (המצאתי זמן חדש למילה חלול!) ו-שוב- המועקה באה לשתף
אז הלכתי עם גילי הבייתה.
וגם היום לא הלכתי לפעולה כי הוא אמור להודיע מי משחק מה ואני כמעט בטוחה שאם הייתי שם והייתי יודעת שהוא לא יגיד "ובתפקיד סנדרלה... מעין!" היתי מתחילה לבכות. ולבכות בשבט שלי, בשכבה שלי, ליד המדריכות שלי וליד החברים שלי זה לא משו אני כלכך רוצה לעשות.
אז זהו.
והנה -שוב- הטפשה בוכה מהחלטות שהיא החליטה בעצמה שסתם פוגעות בה..
עכשיו, בדיוק עכשיו, אבא התקשר. שאל מה אני עושה. אמרתי שאני במחשב. הוא שאל אם אני הולכת לצופים. אמרתי שלא. הוא אמר שהמחשב יותר חשוב לי מהצופים.
כמעט בכיתי לו בטלפון שזה לא קשור שיסתום את הפה שלו ושלא יתערב בחיים שלי. אבל רק אמרתי שזה לא קשור ושאלתי מתי הוא חוזר. הוא אמר שעוד מעט.
אמרתי בי וניתקתי.
איזה הירוי מצידי?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
