תחושת המועקה ההיא בלב פשוט לא הולכת.. וזה כלכך מתסכל, פשוט לשבת בבית ולהרגיש שגדל לי חור בלב, יום יום הוא גדל ומתרחב.
ואין לי מה לעשות עם זה. פשוט.. לתת לו לגדול כי בסופו של דבר, אי אפשר לסתום אותו נכון?
אז לשבת בבית לא עוזר כי זה רק מכאיב יותר, אבל גם לנסות לעשות עם זה משו אי אפשר כי זה פשוט לא עוזר וגם אין לי את האומץ.
אז אני נשארת לבכות כי כואב לי ואפאחד לא יכול לעזור לי.
וזה כואב. זה כלכך כואב.
אני יושבת פה וחושבת -מה אם? מה אם החור הזה יגדל ויגדל ובסוף אני לא אוכל לשאת את זה? מה ייקרה אם, שובפעם, אפאחד לא ישים לב שאני מדרדרת? מה אם בפעם הבאה אני אדרדר כלכך חזק, שאני לא אוכל לחזור? מה אם הייתי חוזרת אחורה לכיתה ה'? מה אם הייתי שמה לב מה הלך במשפחה במקום להיות תקועה בטלוויזיה? מה אם החיים היו יותר טובים?
מה אם לא הייתי קיימת?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
