אני... לא יודעת. זה מרגיש כלכך ריק, ואין לי מושג למה...
סתומרת, אני יודעת שלהסתובב עם אנשים שיש להם את מה שאני רוצה לא יעזור לי בכלל, (גם אחרי שהציעו לי לבוא איתם.. אבל אני פשוט יודעת שלא יהיה לי מה לעשות שם, שלא ירשו לי לבוא, ושכולם יתעלמו ממני. אבל מצד שני- אני תמיד אומרת לעצמי- זהו. ממחר אני מישו אחר. מישו, שאם בא לו לעשות משו, הוא יעשה את זה בלי לחשוב. הרי ממילא שום דבר רע לא יצא מזה...) אבל.. אין מה לעשות. אני לא יכולה באמצע העולם פשוט להתעלם מהם לגמרי. אי אפשר.
הלוואי שהייתי יכולה להעלם. פשוט להעלם. אולי לעבור לאנגליה. או לארצות הברית.
או שהייתי מכשפה. כמו בהארי פוטר. מגניבה כזאתי. להיות... הארי, רק נקבה. או אפילו לא זה. סתם... להיות במקום מגניב וקסום ובלתי אפשרי כמו הוגוורטס. ולחיות בעולם מגניב ובלי טלוויזיות או דברים שטמטים את המוח כמו טלוויזיות ומחשבים. שיהיו רק האנשים, הספרים, והמבנים. לא צריך יותר. לא צריך מרכזי שיווק גדולים, ולא צריך אנשים בלי כסף ברחוב, ולא צריך לדאוג, כי דמבלדור עדיין חי. ורק צריך ללמוד הרבה וחזק,ולהנות. זהו. עד כדי כך פשוט.
רק בשביל זה שווה למות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
